מול כלא רימונים בשרון חגג אמיתי עמיר, אחיו של הרוצח, את הניצחון. הוא נופף בשמחה לפעילי הימין הקיצוני שבאו לעודד את המשפחה וסימן "וי" באצבעותיו. ואמנם נכון. יגאל עמיר ניצח. הוא הכניע את הדמוקרטיה הישראלית המפוחדת, את מערכת המשפט הרופסת ואת עקרון הצדק הטבעי.

150 אלף האיש שבאו לכיכר במוצאי שבת לא באו רק כדי לכבד את זכרו של יצחק רבין, אלא גם כדי למחות על האי צדק הנורא שנעשה בכלא רימונים. זה לא סתם אי צדק, אלא גם קריאת עידוד לרוצח הבא.

ואמנם, כבר למחרת השתוללו אוהדי בית"ר ירושלים בקריאות בוז ממושכות לרבין, ותנועת "חזית יהודית לאומית" הדביקה בחוצות ירושלים פוסטרים ובהם תמונתו של שמעון פרס בכאפייה והכיתוב "משחרר מחבלים". זאת בדיוק אותה הסתה שחגגה כאן באין מפריע לפני 12 שנה. היום היא מכינה את הרצח הפוליטי הבא.

חולשת המדינה מול הרוצח החלה כבר בליל הרצח, במחדל הביטחוני הגדול, והיא נמשכת עד היום. אף שהמדינה סירבה לאפשר לעמיר להינשא הוא הערים עליה בקלות וטען, שהתחתן "באמצעות שליח". היה אפשר לא להכיר בנישואין וכך למנוע את המשך ההתדרדרות, אך בית הדין הרבני בירושלים קבע שהנישואים תקפים, והיועץ המשפטי, מני מזוז, לא עירער ולא נלחם. כי חשוב לכבד את זכויות הרוצח. ומה על זכויות הנרצח? למי אכפת.

אחר כך העניקה הפרקליטות לעמיר את זכות ההתייחדות. עוד התדרדרות בתהליך הקריסה. עוד פרס לרוצח. הוא קיבל בכלא חדר ובו מיטה זוגית, טלוויזיה, כיסאות, שולחן קטן, וילונות יפים וגם תא שירותים ומקלחת. כי צריך לכבד את זכויות האסיר. ומה על זכויות עם ישראל? פחות חשוב.

ועכשיו חגיגת ברית המילה, בנוכחות הרוצח שהיה גם לסנדק. כאן התדרדרה מערכת המשפט לשפל חדש כשהשופט צבי גורפינקל קבע, שצריך למנוע "פגיעה רבה" בזכויות הרוצח. מין מוסר הוטנטוטי מעוות. מזוז המשיך בקו המופרך ולא הגיש ערעור, ובית המשפט העליון החליט שלא להתערב. כאילו כישוף מונע מכולם לעשות את הצדק המתבקש.

כי אין מדובר כאן ברצח רגיל. עמיר רצח גם את הדמוקרטיה. הוא שינה את החלטת הבוחר על ידי שלוש יריות. הוא אף הסיט את מהלך ההיסטוריה. כי הוא ושולחיו הבינו, שרבין ימשיך בתהליך אוסלו ויגיע להסכם שלום עם הפלשתינאים, הכרוך בוויתור על רוב השטחים - ואת זה רצו למנוע. בכל מחיר.

מדובר ברצח פוליטי יוצא דופן, בעל השפעה מרחיקת לכת על חיי הציבור כולו. תהליך השלום נעצר, חמאס התחזק, וחומות השנאה וההרג בין שני העמים גבהו. לכן מדובר במקרה מיוחד, שראוי גם לנקיטת צעדים מיוחדים, שמטרתם אחת: למנוע את הרצח פוליטי הבא. הרי ברור, שאחרי נאום השלום האמיץ של אהוד אולמרט השבוע, "שתי מדינות לשני עמים", ותמיכתו בדברי יובל רבין - גם חייו בסכנה.

חברה הרוצה לאפשר תהליך פוליטי חופשי, המלווה בהחלטות קשות, מוכרחה להגן על עצמה מפני רוצחים פוטנציאליים נוספים. עליה להבהיר להם, שאין היא מתכוונת להתייפייף, להתפתל, להיכנע ולטפל באופן מעוות ב"זכויות הרוצח". אמנם החוק הישראלי אינו מאפשר גזר דין מוות, אך עקרונות הצדק הטבעי תובעים, שהרוצח לא יקבל שום זכויות. אסור היה לאפשר לו להתחתן, לא להוליד ילדים ולא להיות נוכח בשום ברית מילה. דמוקרטיה מתגוננת צריכה לתת לעמיר רק דבר אחד: את חייו. ולא שום זכות אחת נוספת.

ב-2001 חוקק "חוק עמיר", המקשה על קיצור תקופת מאסרו. יש לחזק את החוק ולקבוע בו במפורש, שלא יהיה ניתן לקצוב את עונשו - לעולם. אם מבקשים למנוע את הרצח הפוליטי הבא, צריך שיהיה ברור לכל הבן-גבירים ושאר המסיתים, שמעכשיו, מרוץ הזכויות נפסק ועמיר יישאר בתאו המבודד בכלא, עד יום אחרון.