שקר שחוזרים עליו פעמים רבות הופך כידוע לאמת-לכאורה. כנראה שגם קונצפציה כושלת בעליל מצליחה להמשיך ולהיחשב רלוונטית כאשר היא מקבלת פעם אחר פעם חיזוקים בדמות כינוסים חגיגיים ורמי דרג בכיכובם של נשיאים אמריקאים. צריך איפוא לומר מפורשות את מה שנדמה היה שהכל כבר מבינים: קונצפציית "מדינת הלאום הפלשתינית העצמאית" - הנתפשת כפתרון לסכסוך הישראלי-ערבי - אחראית ישירות לרוב הדם הישראלי והפלשתיני שנשפך כאן ב-15 השנים האחרונות. סביר להניח שאלמלא טופחה הקונצפציה הזאת, ואלמלא הושקעו בה אין-ספור ועידות וכינוסים וסכומים דמיוניים בדולרים וביורו, היינו נהנים כבר מזמן משלום וביטחון אמיתיים במזרח התיכון.

רעיון המדינה הפלשתינית העצמאית, או בנוסחת השיווק שלה "שתי המדינות", לוקה בכשל מובנה ועמוק. היא לוקחת את הזהות הערבית-פלשתינית, כלומר זהות שבהגדרתה יונקת מאותה טריטוריה שעליה יושבת מדינת ישראל, ומבקשת להעניק לה מדינת לאום. כאשר שני עמים יונקים את הזהות שלהם מאותו חבל ארץ, זה מתכון מושלם להנצחת הסכסוך. וכי ביום שהרשות הפלשתינית תהפוך למדינה, יפו והגליל יחדלו להיות חלק מהמולדת הפלשתינית? ברור שלא.

ההיפך הוא הנכון: ברגע שהרשות הפלשתינית תבסס את שליטתה ביהודה, שומרון ועזה, כל האנרגיה של הלאומיות הפלשתינית הצעירה תופנה אל היציאה ממחנק גבולותיה המצומצמים, אל עבר שאר חלקיה של פלשתין. הטריטוריה המיועדת למדינה פלשתינית כזאת היא כה מצומצמת וכה דלה, שדחיקת הגדרות היא רק שאלה של זמן. בוודאי כאשר מעברה השני של הגדר מחכים לא רק משק מודרני ומפותח, גישה לים וחיבור לעזה, אלא גם אחים פלשתינאים רבים, נושאי תעודת זהות כחולה.

התשובה של "פעילי השלום" הדבקים בקונצפציית שתי המדינות היא הזויה עוד יותר: הם מאמינים שביום שנעניק לפלשתינאים את יהודה ושומרון, כל תפישתם הלאומית תשתנה. הם מעתה יראו במדינה היהודית שותף לגיטימי לבעלות על פלשתין, ויכבדו את קווי החלוקה שהוסכמו. מיותר לומר שאלה דברי הבל. לא במקרה הפלשתינאים הצליחו לחמוק גם הפעם מהכרה בישראל כמדינה יהודית. יצירת מדינה פלשתינית, אפילו תהיה "נקייה מיהודים", לא תמוסס לעולם את השאיפה הפלשתינית להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית, ולאחד אותה בסופו של דבר תחת שלטון פלשתיני אחד.

ובכל זאת, מנהיגי ישראל ממשיכים לדבוק, פעם אחר פעם, באותה תפישה שהולידה את אוסלו ואת קמפ-דייוויד, את אינתיפאדת אל-אקצא ואת אלפי הרוגי הטרור, את אובדן ההרתעה הישראלית ואת אובדן התקווה הפלשתינית. כמה פליטים שוקמו מאז שהחל תהליך אוסלו? כמה ערבים קיבלו אזרחות והזדמנות? כמה חיילים שיחררה ישראל לחיים אזרחיים בזכות "עידן השלום" שנפתח ב-1993?

ישראל יכולה לחיות בשלום במזרח התיכון. פליטי 48' יכולים להיות משוקמים. לכל מי שחי בארץ ישראל יכולות להיות זכויות מלאות, אנושיות ואזרחיות. כל שצריך לשם כך הוא חשיבה רעננה, והיחלצות מקונצפציית שתי המדינות. לא לקחנו מהפלשתינאים מדינה, כי מדינה כזאת לא היתה מעולם (הדבר הכי קרוב למדינה פלשתינית הוא ירדן, שהוקמה בעבור ערביי הארץ עוד לפני שהוקמה מדינת היהודים).

היהודים זקוקים למדינה משלהם, אין להם אחרת; הערבים החיים בארץ ישראל זקוקים לכבוד, לפרנסה, לבית ולזכויות אזרח. את אלה אפשר לתת במגוון של דרכים, כולל שיקום מלא של כל הפליטים וחיזוק המדינות היציבות באזור, כפי שאני מציע ב"יוזמה הישראלית".

הטענה כאילו אין כל חלופה לפתרון שתי המדינות, אינה מעידה אלא על חשיבה מאובנת ודבקות אובססיווית בגורם האסון מספר אחת של השנים האחרונות. אפשר לנסח זאת גם כך: הטענה שאין חלופה נכונה בדיוק כמו הטענה שיש סיכוי כלשהו להביא שלום בעזרת נוסחת שתי המדינות.