חד"ש מכירה בעיקרון של שתי מדינות לשני עמים, ובכך שישראל היא "ביטוי לזכות ההגדרה העצמית של היהודים", אולם זכות זו נוצלה לרעה, טוען ח"כ דב חנין ("שוחים נגד הזרם", "הארץ", 12.18). דברים אלה אמורים להצדיק את עמדתה הנוכחית של מפלגתו השוללת, בניגוד לעמדתה בעבר, את הלגיטימיות של הגדרת ישראל כמדינה יהודית.

הביטוי "מדינה יהודית", גם בתוכנית החלוקה וגם בהכרזת העצמאות הישראלית שמאיר וילנר חתם עליה בשעתו, פירושו מדינה המגשימה את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. אי אפשר להכיר בכך שישראל היא ביטוי להגדרה העצמית של העם היהודי (או היהודי-ישראלי, כפי שחנין מעדיף), ובו בזמן לטעון שלישראל אסור להגדיר את עצמה כמדינה יהודית. זהו דבר והיפוכו.

שלילת המדינה היהודית אינה עניין סמנטי. היום שוללת מפלגתו של חנין את חוק השבות כחוק אנטי-דמוקרטי מפלה. בעבר, כאשר תמכה באמת בשתי מדינות לשני עמים, הוא תמכה בחוק זה בעת קבלתו בכנסת. וילנר ותופיק טובי הצביעו בעדו.

רעיון המדינה היהודית, כדרכם של רעיונות פוליטיים, אכן מנוצל לא פעם לרעה. גם זכות ההגדרה העצמית של עמי ערב מנוצלת לרעה באופן שיטתי וחמור, בין היתר לצורך דיכוי ואפליה של מיעוטים (גם ללא כל סכסוך), במדינות הלאום הערביות באזור. הארגונים הפלשתיניים והשלטון הפלשתיני מנצלים לרעה את רעיון העצמאות הלאומית הפלשתינית. יש מי שיטען שאפילו הרעיון הקומוניסטי, שח"כ חנין מחויב לו, נוצל פה ושם לרעה. מה עושה אדם המאמין ברעיון מסוים כאשר הוא רואה שמנצלים רעיון זה לרעה? הוא נאבק בניצול לרעה, ומגן ביתר שאת על הרעיון - גם מפני המנצלים אותו לרעה וגם מפני שולליו. לעומת זאת, כאשר הוא מחפש תירוץ כדי להתנער מהרעיון, הוא אומר שהרעיון נוצל לרעה. זהו תירוץ נוח: הוא נכון פחות או יותר תמיד.

יש הטוענים, כי זכות ההגדרה העצמית אינה בהכרח זכות למדינה עצמאית. אין זו עמדת חד"ש והשמאל הרדיקלי: אלה תמכו תמיד בזכות ההגדרה העצמית "עד כדי היפרדות", ובארץ הם מכריזים זה עשרות שנים על תמיכתם בזכותם של שני העמים למדינה עצמאית. אין "שתי מדינות לשני עמים" בלי שתי מדינות-לאום זו לצד זו - יהודית-ישראלית וערבית-פלשתינית.

השמאל הערבי הוא גדול התומכים בכך שמדינות האזור שיש בהן רוב ערבי (גם כאשר יש בהן מיעוט לא-ערבי גדול), יוגדרו באופן רשמי כ"ערביות". אין לחד"ש כל הסתייגות מכך, וגם לא לשאר מבקריה של הגדרת ישראל כמדינה יהודית. האם יכול אדם להאמין בשוויון ויחד עם זאת לטעון, כי לרוב הערבי במזרח התיכון מותר להגדיר את כל המדינות שבהן הוא מהווה רוב כערביות, ואילו ליהודים, שהם מיעוט מבוטל באזור, אסור להגדיר כיהודית את המדינה שבה הוא מהווה רוב? האם אין זו כניעה ללאומנות הערבית ורמיסה של עקרון השוויון במסווה של הגנה עליו?