אנשי המאה ה-20 גדלו על סיפורים של הממציאים הגדולים, היזמים האדירים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה הבאה: ג'ורג' איסטמן, תומאס אדיסון, אלכסנדר גרהאם בל, הנרי פורד, גוליילמו מרקוני, האחים רייט - אנחנו מכירים את השמות וקוראים בהשתאות על אודות הדרך שבה הם העזו ושינו את העולם. בעתיד הלא רחוק יקראו אנשים על חייו של סטיב ג'ובס באותה השתאות, באותה יראת כבוד.

עוד בחייו ניסו לפענח את סוד הצלחתו של האיש שעירער במהלך הקריירה שלו חמש תעשיות ענק (מחשבים אישיים, מוסיקה, קולנוע, טלפונים ניידים ומחשבי לוח). לא מדובר בעניין פשוט - לג'ובס היו הרבה סודות - אבל את הסוד האמיתי חשף הוא עצמו בסרט דוקומנטרי על עמק הסיליקון, ששודר באמצע שנות ה-90. בסרט התייחס לארכי-אויבת שלו, חברת "מיקרוסופט", ואמר: "הבעיה היחידה שלהם היא, שאין להם טעם. פשוט אין להם אפילו שמץ של טעם".

אם יש לג'ובס מורשת, שם היא נעוצה: ביכולתו להכניס טעם, ואם אפשר טעם טוב, לתוך עולם מוצרי האלקטרוניקה, שעד להופעתו היה מבוסס על תכונות דוגמת פונקציונליות, יעילות, מהירות ושאר עקרונות השואבים את הצדקתם מעולם המדעים המדויקים. ג'ובס בנה מוצרים דומים, אבל ביסס אותם על תכונות מעולם מדעי הרוח: עיצוב, צורה, השראה, ובעיקר פשטות.

בעולם שבו כל מכשיר אלקטרוני מגיע עם מדריך הפעלה שעוביו אינו מבייש רומן ממוצע של דוסטוייבסקי, בעולם שבו הטכנולוגיות שמסביבנו נועדו להפוך את החיים שלנו לקלים יותר אבל לא ליפים יותר, ליעילים יותר אך לא לנעימים יותר, המוצרים של "אפל" נצצו בפשטותם. "מיקרוסופט", "יבמ" ועשרות חברות מחשבים אחרות ייצרו מוצרים שנראו כאילו נפלטו מאותו פס יצור: סטנדרטיים, משימתיים, חסרי התרגשות. מוצרי "אפל", לעומת זאת, נראו כאילו עוצבו במיוחד בשבילך, והמחשבה עליהם נמתחה אל תוך האריזה שבתוכה הם המתינו לך. חברות רבות דיברו ועדיין מדברות על "סגנון החיים הדיגיטלי", אבל רק אדם אחד לקח את המושג הזה ברצינות.

זו הסיבה שרבים כל כך ביקשו להצטרף למועדון ההולך וגדל של מעריצי "אפל". גם הם רצו לקחת חלק בסגנון החיים שעיצב בעבורם ג'ובס, גם הם רצו להרגיש מיוחדים למרות העובדה שמוצרי "אפל" לא היו שונים מכל מוצר תעשייתי אחר, על כל המשתמע מכך.

זה לא של"אפל" ולג'ובס לא היו חסרונות. היו גם היו. בלי סוף. ג'ובס, בוודאי בראשית דרכו, היה מנהל בלתי נסבל, שנודע ביחסי אנוש נוראיים. ההקפדה על פרטי הפרטים באה על חשבון איכות החיים של עובדיו, והניסיון לשמור בכל מחיר על היתרון התחרותי של החברה הוביל לתרבות של חשאיות, שגימדה אפילו את הסודיות הנהוגה במיטב ארגוני הביון בעולם.

ועל כל אלה האפילה הנטייה של ג'ובס לנקוט פעם אחר פעם מדיניות של סגירות, של מוצרים המתפקדים כגנים הנעולים מפני העולם החיצון: אם נכנסת אליהם, נהנית כפי שלא נהנית בשום מקום אחר, אבל אם רצית להביא חברים - היו צוחקים בפניך ואז בועטים אותך החוצה.

ואולם לצד כל החסרונות, היה לג'ובס יתרון בולט: לא היה לו שום כבוד ל"דרך המקובלת" לעשות דברים. הסיבה לכך פשוטה: "הדרך המקובלת" מובילה ל"מוצרים המניחים את הדעת"; ואם היה משהו שהדיד שינה מעיניו, הרי זו המחשבה שהוציא מתחת ידיו מוצר מניח את הדעת. "חלונות" הוא מוצר מניח את הדעת, ה-PC הוא מוצר מניח את הדעת. ג'ובס רצה לגעת בשלמות, ופעמים רבות אף הצליח. הרווח היה כולו שלנו.

ד"ר דרור הוא ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בבית הספר לתקשורת של המכללה למינהל