המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

שקט, מתרגשים

עם ההודעה על עסקת שליט, השתלט שוב על חיינו הסינדרום הצפון קוריאני, כמו בימי מהפכת האוהלים, או "עופרת יצוקה". ההבדלים בין ערוצי התקשורת התמזערו בחסות גל של אהבה עצמית, ותענוג האחדות התעצם עוד יותר באמצעות בוז גובר לפלסטינים, שעל ידיהם הרבה דם. עופרת יצוקה היה שביל החלב שלנו אליהם.

המון נקודות שידור, שדרנים מהרחוב, ליד בתי סוהר, מצפה הילה, דמעות, חיבוקים, שבויים לשעבר, פעילים, שב"כ, שכול, תקווה, פסיכולוגים, אנשי-צבא-שדווקא-בעד ואנשי-צבא-שדווקא-נגד, פלסטינים מאוכזבי החמאס, אחוזי שיבה לטרור.

מעל לכל מולכת כמובן מלכת שטיפות המוח - ה"דילמה": באמצעותה נבנה "דיון חופשי". לדילמה יש מעמד של בניית אמינות: הצלת חיי החייל לעומת סיכון חיים של המוני ישראלים. התשובה ברורה (שאם לא כן, לא היו מזכירים את הדילמה). מגישים אותה בסגנון ריאליטי: האם היית מצביע נגד העסקה, לו אתה לימור לבנת? לא? הדילמה נפתרה.

כמו תמיד, מתחת לקלישאה הנוחה לעיכול ולשטיפת המוח קבורה כפגר מצחין שאלה אמיתית יותר: האם להרוג את חיילינו מיד עם חטיפתם, או לתת להם להירקב בשבי במשך שנים? מובן שאת הניסוח הזה לא תשמעו כרגע: הוא מפריע לנו לאהוב את עצמנו, ואהבה קולקטיבית היא הרייטינג הבטוח ביותר בגל הפתוח.

מנין בא הרעב הזה לשידורים הלא מתוחכמים הללו? הרי רוני דניאל ואחרים כמוהו אינם באמת מושאי תשוקה, אפילו לחסרי טעם. ובכן, הפרשנים והשדרנים הם חלק מהקולקטיוויות הסאלונית. השיח המתוזמר וממוחזר ומשוחזר נהפך מזמן ללשון הפרטית, אפילו במיטת האהבים. "הדילמה" צרה ומונוטונית, והיא מצליחה לדחוס לשוליים אפיזודות נוקבות ורלוונטיות דווקא כרגע, כמו ההתכחשות לשני חללי צה"ל שהעבירו במאי 1948 חיידקי טיפוס לעזה, הוצאו להורג שם, ובמשך עשרות שנים לא הובאו לקבורה בארץ. או שנות השבי הארוכות של אסירי "עסק הביש", והמהלך האמיתי של אי שחרור רון ארד, ונחשון וקסמן שלא היה חשוב יותר משחרור שייח יאסין (בניגוד לסוכני המוסד בירדן, שהיו חשובים יותר). וממה בדיוק נהרגו אהוד גולדווסר ואלדד רגב?

ואולי מישהו יעשה סרט על "אם הבנים" הגדולה מרים גרוף? האם הפכה הדמוקרטיה הישראלית את נתיניה לרגישים יותר לחייהם? גסים יותר לחיי זולתם? האם היה חייל דרוזי חטוף מעורר ריגוש כזה? שקט! מתרגשים!

בקיצור, בתוך "סערת הרגשות" צומח מחדש הקולקטיב, המאבד כל יכולת לחשוב. הריגוש המשודר יורש את הרגש הספונטני, והשמחה המתפרצת מהגרונות נרכשת בידי המפרסמים ומעצבי דעת הקהל לשמחה משודרת מסביב לשעון. ממש כמו הצחוק בסיטקום האמריקאי, שמחים שם במקומנו.

הישראלים מכורים למשק כנפי ההיסטוריה, בתנאי שזה מתרחש בטלוויזיה שלהם. אין לך עם כעמנו המכור להיסטוריה, בתנאי שהוא הגיבור שלה; ואת היותו גיבור כזה מבטיחה רק הטלוויזיה. זו מצדה פועלת לכך שההתמכרות תהיה רגעית, חסרת כל חוש היסטורי. כלומר, שום יכולת לקרוא את הרגע הזה באמת כהיסטוריה; למשל, כחלק מסיפור שקיעת המיליטריזם הישראלי, בין שתבוא מלחמה עם איראן ובין שלא. כמה בלט השימוש בשם משפחת פוגל ז"ל בריגוש הנוכחי. מדוע? משום ששמות הנרצחים האחרים שקעו אצל הקולקטיב. זו האמת על הזיכרון הטלוויזיוני.

עכשיו, נניח סוף סוף לגלעד. יישב עד השעות הקטנות של הלילה ויספר לאמו על מה חלם בלילות הארוכים, ואנחנו נתחיל להבין, למשל, את מהפכת הקיץ, חיבוק המוות של הטלוויזיה שהפכה אותה ל"היסטוריה", ומחקה אותה. נולד שיח חדש, נגד הטייקונים, בעד קוטג', אמרו לנו, ואז המהפכה נגמרה, והאירוע הבא היה, ממש באותם אמצעי תקשורת, אבל כבד על מות סטיב ג'ובס, טייקון הצעצועים הגדולים ל"מעמד הביניים". מחכים לריגוש הבא.