כך ראוי להחליט על תקיפה

מבחינת עקרונות הדמוקרטיה, מוצדק הדיון הציבורי ברעיון של התקפה ישראלית על מתקני הגרעין האיראני, בהנחה שאין בו נזק מדיני וחשיפת מידע. אך במקרה הזה מדובר בדיון ריטואלי חסר תכלית. למעשה, אי אפשר לנקוט עמדה רצינית בסוגיה ללא בקיאות מלאה בעובדות, החל בעמדות של מדינות חשובות לישראל ועד לתמונה המודיעינית ולאפשרויות המבצעיות. לכן אין ברירה אלא לקבוע, שהעובדה שרבים ענו "בעד" או "נגד" לסקר בנידון, עשויה ללמד רק על שטחיותו של הדיון הציבורי בישראל. שכן התשובה הנכונה היחידה היא: "אין לי את הידע הדרוש כדי להביע עמדה".

היותו של הדיון הציבורי הזה חסר ממש, משליך גם על התבטאויות של בכירי מערכת הביטחון לשעבר. עקרונית, הם זכאים ואף חייבים להביע את עמדותיהם בפומבי כאשר מדובר בסוגיה רבת חשיבות, אם הדבר אפשרי ללא חשיפת חומר חסוי ובלי לגרום נזק מדיני-ביטחוני. זהו הדין בדיון ציבורי משמעותי, שיש בו כדי להשפיע על הכרעות. לעומת זאת, כשמדובר בדיון ריטואלי, אין כל תועלת בכך שבעלי תפקידים בכירים לשעבר יביעו את דעתם בפומבי, ומוטב שהם ינסו להשפיע מבפנים על מקבלי ההחלטות האמיתיים ולא לעשות רעש פומבי.

כדי לעמוד על ההבחנה בין דיון ציבורי משמעותי לשאינו כזה, אפשר להשוות את הנושא האיראני עם סוגיה חשובה לא פחות - תהליך השלום. ההכרעה עד כמה כדאי לישראל לוותר על שטחים ביהודה ושומרון ולחלק את ירושלים תמורת הסכמי שלום, והאם נכון להתמקד בסוגיה הפלסטינית או שמא עדיף ליטול יוזמה להסכם שלום אזורי מקיף, מתאימה לדיון ציבורי ובנושא זה חשוב לקיים אותו. אמנם גם בסוגיה זו נכללים שיקולים ביטחוניים מורכבים, אך אין להשוות את מידת הסודיות הנדרשת לגביהם, לצורך בסודיות בכל מה שקשור לנושא האיראני. לכן, מן הראוי שבכירים לשעבר של המערכת המדינית-ביטחונית יציגו בפומבי את עמדותיהם המנומקות על תהליך השלום, ויתרמו בכך לדיון ציבורי רציני.

דיון ציבורי על תהליך השלום, על הממד הערכי הקריטי שבו, עשוי וצריך להשפיע על משאל עם, הכנסת והחלטות הממשלה. משום כך זהו דיון מהותי. זאת, בניגוד לסוגיית הפעולה הישראלית נגד איראן. לפי עקרונות הדמוקרטיה הייצוגית, בנושא זה, על מאפייניו המיוחדים ובניגוד בולט לתהליך השלום, חובה על המנהיגים לקבל החלטה לפי מיטב שיקול דעתם ללא כל התחשבות בתקשורת, שיח ציבורי או חשבונות מפלגתיים פוליטיים.

אני נוטה להערכה שבהכרח ללא יותר מ-10-15 איש בישראל יש את כל הידע המגוון שחיוני להכרעה שקולה בנושא האיראני, ובראשם ראש הממשלה, שר הביטחון ושניים-שלושה יועצים וממלאי תפקידים מקצועיים. מכאן נובעת מסקנה קשה אך בלתי נמנעת: ההיסטוריה מעמידה בפני ישראל אתגר קריטי שבו מעטים מאוד עשויים להשפיע במידה יתרה על העתיד של רבים מאוד. מצב זה אינו רצוי מבחינת ערכי הדמוקרטיה ויש בו גם לא מעט סכנות. מצבים כאלה אמנם נדירים, אך הם אינם יחידים במינם בהיסטוריה, במיוחד לנוכח קיומו של נשק קוטל המונים. כדי להמחיש זאת די להזכיר את תגובתו של הנשיא האמריקאי ג'ון קנדי, להצבתם של טילים סובייטיים בקובה.

למזלנו, עם כל הביקורת המוצדקת על הנהגת המדינה בנושאים אחרים, למשל תהליך השלום והמדיניות החברתית, אין להטיל ספק במחויבותם המוחלטת לביטחונה של ישראל, בבקיאותם המלאה בנושא האיראני וביכולת החשיבה שלהם. בכל מקרה, ההחלטה היא בהכרח בידם. יש לקוות שהדיון הציבורי, שבוודאי לא יכול לעזור, לפחות לא יפריע.

Read this article in English: Here's how to decide whether to support an attack on Iran



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5