מה אם לא יטילו סנקציות?

הנה הנוסחה הישראלית של דילמת האסיר: אם דו"ח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) ומבול הדיווחים על כוונת ישראל לתקוף באיראן יניבו מנת סנקציות חדשות על טהראן, תצטרך ישראל להחליט האם היא מסתפקת בהן או שעליה לתקוף בכל זאת.

אם, לעומת זאת, יתקשה האו"ם לקבל החלטה על סנקציות משמעותיות, בגלל התנגדותן של רוסיה וסין, היא תעמוד בפני דילמה איומה: אם לא תתקוף את איראן, תאבד לחלוטין את אמינותה. שהרי כמה פעמים יוכל עוד העולם להשתכנע מאיומי סרק? ואם תחליט לתקוף בתואנה שהקהילה הבינלאומית אינה עושה די, היא תהפוך את ה"בעיה האיראנית" לבעיה ישראלית וכך תעניק לקהילה הבינלאומית פטור מטיפול באיראן.

די היה לשמוע השבוע את נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, אשר הצהיר כי "קיומה של ישראל, אחרי מה שקרה במלחמת העולם השנייה, הוא מאורע פוליטי מרכזי במאה ה-20, ואנחנו לא מתכוונים להתפשר על כך", כדי להבין עד כמה הצליחה ישראל לכווץ את האיום העולמי של איראן לאיום על ישראל. זהו, אגב, אותו סרקוזי אשר הזהיר באפריל ש"התקפה ישראלית על איראן תהיה אסון".

הפטפטת הישראלית היזומה מצליחה לא רק להסיט את מוקד ההתעניינות והאימה מן הגרעין האיראני לחרדה מפני תגובה ישראלית, היא גם הופכת את שאלת התגובה הישראלית מדילמה אסטרטגית לדילמה לוגית. דילמה שבה השאלות המרכזיות אינן האם יש לישראל יכולת לתקוף, האם היא יודעת היכן לתקוף, האם היא מסוגלת לספוג מתקפת נגד איראנית, ומה יהיו ההשלכות המדיניות? השאלה המרכזית עכשיו מצטמצמת לתהייה האם הגיוני שישראל תתקוף, כלומר האם תפעל כמדינה מטורפת שאיננה מתחשבת כלל בתוצאות מעשיה.

השאלה הזאת מציבה את ישראל בעמדה זהה לזאת של איראן. שהרי גם כלפיה התהייה המרכזית היא לוגית: האם איראן תהיה מוכנה לסבול קריסה כלכלית ופגיעה עצומה בנפש, רק כדי לקיים את פרויקט הגרעין שלה? המאמץ הבינלאומי להטיל על איראן סנקציות נוספות או לשכנע אותה באמצעות גזרים לחדול מפיתוח פצצה, נשען על ההנחה כי מדובר במדינה רציונלית, ולפיכך היא בסופו של דבר תתרצה. אם, לעומת זאת, תתקבל התפישה הישראלית, שלפיה איראן איננה רציונלית אלא מדינה של מתאבדים, אזי אין אפילו טעם להטיל עליה עוד סנקציות, כי אלה ממילא לא יוכלו לשכנע מטורפים לשנות את מדיניותם.

כאן גם טמונה הסתירה בלוגיקה הישראלית. שהרי אם הרעמים והברקים שיוצאים מממשלת ישראל נועדו להאיץ בקהילה הבינלאומית להטיל עוד סנקציות, שיבלמו את "הטירוף הישראלי", הם ממילא מעידים על כך שישראל עדיין רואה באיראן מדינה רציונלית שעשויה לשנות את טעמה כתוצאה מלחץ בינלאומי. מסקנה כזאת היתה צריכה להביא להפעלת שורה של צעדים מדיניים ולא איומים צבאיים, אשר כולאים גם את מתנגדיה של איראן - כמו רוב מדינות אירופה ומדינות ערב - בשוחה אחת שבה נשמע רק קול אחד: לא למתקפה צבאית. כשזאת המחלוקת, שבה גם ידידיה של ישראל - אלה שעוד נותרו - מתנגדים לפעולה צבאית, הופכת גם הנוסחה השגורה שגורסת כי "כל האופציות על השולחן, כולל הצבאית" לנוסחה חסרת ערך.

כי כשישראל דוחפת לפעולה צבאית, מתברר שדווקא האופציה הצבאית היא זאת שנתקלת בחומת מגן בינלאומית. וכך, גם האיום המרומז שנועד להרתיע את איראן הופך לאיום חלול אם ישראל לא תקום עכשיו ותתקוף. אלא שאת זה היא איננה באמת רוצה לעשות, הרי היא רק רצתה לאיים, לחולל התנערות בינלאומית, והנה היא הקדיחה את תבשילה.

כי עכשיו מתייצבת ישראל מול איראן למשחק פוקר של שני שחקנים, שבו איראן יכולה לחשוף את הבלוף הישראלי או להסתכן במתקפה. בשני המקרים ישראל תיקלע למצב קריטי, שממנו תוכל לחלצה רק הקהילה הבינלאומית אם תטיל סנקציות על איראן. ומה אם לא?

Read this article in English: Israel is facing Iran in a two-person poker game



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות