שנת ההכרעה כבר כאן

במשך שנים ארוכות היה הוויכוח הגדול בממסד הישראלי ויכוח על הזמן. ראש הממשלה ושר הביטחון טענו, שאין זמן מול איראן. ראש המוסד לשעבר טען, שיש זמן מול איראן. כעת באה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ומוכיחה, שאכן אין זמן. עדיין ייתכנו הפתעות. כפי שהתחוללו נסים בעבר, נסים עשויים להתרחש גם בעתיד. ואולם בשעה זו תמונת המצב היא שבנימין נתניהו ואהוד ברק צדקו, ואילו מאיר דגן טעה והטעה. לא 2018 ולא 2015 יהיו שנות ההכרעה. 2012 תהיה שנת ההכרעה. ישראל הולכת וקרבה אל הצומת של פצצה או הפצצה.

בתחילת שנות האלפיים הבינה ישראל, שהיא עומדת לפני בעיה איראנית קשה. הבינה ולא הבינה. גם ממשלות ישראל וגם הציבור הישראלי העדיפו את העיסוק בסוריה ובפלסטין ובחיזבאללה ובחמאס. זכות קדימה ניתנה לאידיאולוגיה הישנה. לפוליטיקה הקטנה ולנהנתנות הגדולה. כולנו העדפנו לא לדעת את שידענו. אבל הממסד האסטרטגי לא היה יכול להתעלם מכך שמעבר להררי החושך הלכה והתהוותה סערה. לכן הטיל על הטובים שבבחורים לעכב את הסערה. להרוויח זמן. שנה ועוד שנה ועוד שנה. מחר ועוד מחר ועוד מחר. "מניאנה".

אסכולת המחר נהפכה לאסכולה שלטת. היא היתה נוחה פוליטית ונוחה רגשית, והביאה תוצאות. לדגן יוחסו קבלות. פעם אחר פעם, שנת ההכרעה נדחתה. פעם אחר פעם, קו-המוות נדחה. נעשו מעשים מופלאים והיו הישגים מדהימים. ישראל לא ריפאה את הסרטן, אך דחתה שוב ושוב את התפרצותו. כך נהפך דגן לכהן הגדול. כך השתרשה התחושה, שדגן הוא כל יכול. נוצרה בישראל אשליה, שבתחבולות ישראל תיוושע.

הדו"ח שפורסם אתמול בווינה מנפץ את האשליה. הדו"ח מוכיח, שלאיראן לא רק תוכנית העשרה ולא רק תוכנית טילים, אלא גם תוכנית ייצור של נשק גרעיני. הוא מוכיח, שלאיראן מתקנים חשאיים ונתיבים חשאיים וכי היא פועלת בחשאי כדי לייצר פצצה גרעינית. כאשר במרתפה חמישה טונות של אורניום המועשר ברמה נמוכה ו-70 ק"ג של אורניום המועשר ברמה בינונית, איראן נמצאת על הסף. כשאיראן מפתחת נפצים גרעיניים ומתכת כדורית גרעינית וראשי חץ גרעיניים - איראן היא איום ממשי ומיידי. לדגן יוחסו גדולות, אך הוא לא עמד במשימה שהטיל עליו אריאל שרון לפני עשור. הוא לא סיכל את תוכנית הגרעין האיראנית.

דגן, כדי להרחיק את עצמו מהכישלון, יצא למתקפה פרועה על נתניהו וברק. לכן חזינו במה שחזינו בחודשים האחרונים ובשבועיים האחרונים. ואולם הבעיה איננה מתחילה ואיננה נגמרת בנתניהו וברק. הבעיה היא, שישראל לא ניצלה עד תום את השנים היקרות מפז שדגן העניק לה. נעשו דברים. נעשו דברים גדולים. אין זה מקרה, שבבוקר כחול אחד משוגר טיל בליסטי מחולות פלמחים. אבל ישראל לא עשתה את שהיתה מוכרחה לעשות כדי להכשיר את עצמה מבית ומחוץ. ישראל לא הצליחה לבלום את איראן באופן מדיני. ישראל לא מינפה את ההתנתקות ולא מינפה את אנאפוליס ולא הציעה לברק אובמה הצעה שאי אפשר לסרב לה. היא שיכנעה את הממסדים האסטרטגיים של המערב, אבל לא גייסה את דעת הקהל של המערב. שרון, אהוד אולמרט, ציפי לבני, נתניהו וברק לא הצליחו להביא את הקהילה הבינלאומית לעשות את מה שרק הקהילה הבינלאומית יכולה לעשות.

לפני שנים אמר לי איש מודיעין בכיר ונבון, שגישת דגן היא לא חלק מהפתרון, אלא חלק מהבעיה. היום ברור למה התכוון אותו איש מודיעין. אשליית-הזמן שדגן יצר וייצר הרדימה את כולנו. אשליית-הזמן הקהתה את חושינו. לא רצינו לשמוע את רחש הצנטריפוגות ולא רצינו להבין את משמעותו. אבל עכשיו שומעים. עכשיו הזמן נגמר. מחר? כעת מחר.

Read this article in English: The 'manyana' approach to Iran



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5