על הצביעות

לאיראן תהיה כנראה פצצה גרעינית, ואלו חדשות רעות מאוד. מדובר במדינה חורשת רע. אין צורך כאן להכביר מלים על איומיה המזוויעים ועל משטרה האפל, התקשורת הישראלית עושה זאת די והותר. בו בזמן לא עולות כאן לדיון שאלות אחרות: שאלות על הסטנדרטים הכפולים של המערב וגם של ישראל.

המערב נוהג איפה ואיפה. מעלים עין ממדינות גרעין מסוימות, חלקן מסוכנות, ומרעיש עולמות לנוכח התחמשות איראן. ישראל מצדה פונה עכשיו לעזרת הקהילה הבינלאומית במלחמתה בגרעין האיראני, ומתעלמת בבוטות מהחלטות אותה קהילה, שלעזרתה היא משוועת עכשיו. בשני המקרים מדובר בצביעות.

העולם חי בשלום עם נשק גרעיני כשהוא נמצא בידי המעצמות. זה בסדר שיש לאמריקה נשק גרעיני, אף על פי שהיא המדינה היחידה שעשתה בו שימוש (מפלצתי). זה אפילו בסדר שיש לרוסיה ולסין נשק גרעיני, מי יעצור בעדן. ספק גם אם המערב ייצא מגדרו אם עוד מדינות מתוכו, או כאלה שתחת חסותו, יצטיידו בפצצה. הרי מדובר במדינות שהן חלק ממשפחת העמים התרבותיים, להן מותר.

במלים אחרות: איפה ואיפה. יש מדינות שמותר להן, ויש שאסור. כמה מהמדינות הנאורות כבר שיגרו איומים בעבר, מפורשים או מרומזים, שהן עלולות להשתמש בגרעין בתנאים מסוימים. באירופה הנאורה גם התחוללה המלחמה הנוראה ההיא.

המעצמות הגרעיניות גם מתעלמות מהפרק הרביעי של האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, הקורא לפירוקו. להן מותר להתעלם. העולם גם חי בשלום עם העובדה, שיש אמנם 189 מדינות החתומות על האמנה, אבל יש גם ארבע שאינן חתומות עליה, בהן ישראל.

העולם למד לחיות עם פצצה צפון קוריאנית ופקיסטאנית, אף כי מדובר בסכנה שאינה פחותה מזאת אשר נשקפת מאיראן. אמנם איראן מאיימת על ישראל ועל ארצות הברית, אבל גם בפקיסטאן יכולה הפצצה ליפול לידי ידיים נוראיות, והמשטר בצפון קוריאה עלול לשלוח יד אל נשק יום הדין אם ירגיש מאוים. עם זה למד העולם לחיות, לאחר שראשיו חילקו לעצמם את מדינות תבל לטובות ולרעות, ובעיקר למותרות ולאסורות. יש לא מעט שרירותיות בחלוקה הזאת.

ישראל, שאינה חתומה על האמנה, נמצאת בחברה אחת עם צפון קוריאה, פקיסטאן והודו; חברה מפוקפקת למדי. איש אינו שואל למה, איש אינו שואל מדוע, לא בישראל ולא בעולם. על פי הערכות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, יש כיום עוד 40 מדינות המסוגלות לפתח נשק גרעיני משל עצמן: העובדה שהעולם מתנהל בצביעות כזאת עלולה להיות אחד המניעים והדחפים שלהן לעשות כן ולהיגרר למרוץ חימוש מטורף.

לא מעט צביעות יש עכשיו גם ביחס של ישראל אל העולם. פתאום הקהילה הבינלאומית היא גורם שיש לא רק להתחשב בדעתו, אלא גם לקרוא לעזרתו. פתאום יש ארגון בינלאומי, שעל מלתו אנחנו סומכים ואותו אנחנו רוצים לגייס. האו"ם - שמום, אונסק"ו - אנטישמי, ורק מלה של סבא"א היא מלה.

אולי עכשיו, לנוכח אימת איראן, תתחיל ישראל להבין את החשיבות והכוח של הקהילה הבינלאומית. אולי בזכות איראן תחלחל כאן סוף סוף ההכרה, שאי אפשר לצפצף על העולם כל הזמן, שוב ושוב, ורק בעת צרה לקרוא לעזרתו. אולי בזכות איראן נבין, שאי אפשר להתעלם לנצח מעמדת רוב מדינות העולם ולהישאר מבודדים ומוקעים בקהילה הזאת לנצח.

העולם אמר בשנים האחרונות דברים נחרצים על צעדי ישראל, בשם רוב גורף ומוצק מאוד. ישראל לא שעתה: לא חשוב מה העולם אומר, חשוב מה ישראל עושה. והנה, לפתע, העולם חשוב לישראל. כמו ישראל גם איראן לא תשעה, קרוב לוודאי, לקול של העולם, אבל כלום רוצה ישראל להידמות, ולו במשהו, לאיראן?

Read the article in English: Hypocrisy of atomic dimensions

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות