רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לבדן במערכה מול ההקצנה הדתית

עם כל האהדה לארגון צהר הסימפטי, צדקה מרב מיכאלי ("הארץ", 14.11) בהבהרתה שהם לא הציגו חלופה לאורתודוקסיה. החילונים, שרבני צהר הפיגו בעבורם את הגועל שחשו במפגש עם הממסד הרבני, לא הבינו שהם מנסים להציל את מעמד הרב, שהתערער והתבזה בגין אטימות הלב ותאוות הבצע של מחזיקי המפתח לחיי האישות. למעשה, רבני צהר דתיים הרבה יותר מעסקני הרבנות הרודפים אותם.

לא נורא. זכותו של אדם או ארגון להושיע את הסמלים היקרים ללבו, וממילא מתברר שהחילונים מוכנים לעשות הכל כדי להיות בסדר עם הממסד. הבעיה טמונה במיקומם של הרבנים החביבים האלה בהקשר הרחב של יחסי הדת עם המדינה, וליתר דיוק, בהחלטתה המופקרת של החברה הישראלית להפקיד את הגדרת יהדותה בידי הדתיים.

מייסדי ארגון צהר אוהבים לראות את עצמם כתלמידיו המובהקים של אבי "המזרחי", הרב יעקב ריינס, שתמך בכל לבו בציונות של הרצל, אך ניהל מאבק עיקש על עליונות החינוך הדתי. במאבק הזה, שהסתיים בפשרה, היתה לבסוף ידם של המשכילים החילונים על העליונה, כפי שהוכיחו תחיית השפה העברית, התרבות הישראלית המשגשגת, הספרות העברית, האקדמיה ומוסדות מפוארים שבראשם מערכת המשפט.

אך בעוד שהמאבק התרבותי בין "המזרחי" לבין המשכילים התחולל אז בחברה יהודית אורתודוקסית ובמציאות טרום-מדינית, המאבק המתחולל עתה בישראל בין נציגי הדתיות לבין אזרחי המדינה הוא מהלך מהופך, שעיקרו ריאקציה של היסוד הדתי-משיחי על הריבונות הישראלית. זהו גל חדש ומסוכן של ים הגלות היהודי, המנותק לנצח מהמקום ומהזמן, והוא מאיים להציף ולהטביע את הציונות והישגיה. שורשי שושלת היוחסין שלו ברב קוק האב והבן, גבעולה הוא גוש אמונים, ופירותיה המפוקפקים הם "תג מחיר".

הגורם הריאקציוני הזה מכנה את עצמו, אמנם, ציונות דתית, אך הוא מחרבה ומהרסה של הציונות ההרצליאנית. כולו זן חדש של יהדות: חרדי-קנאי בדתיותו יותר מכל הליטאים גם יחד (ועל כן כופר, כמובן, בריבונות המדינה ובמוסדותיה החילוניים והחופשיים מדי לטעמו), ולאומני-גזעני בהשקפתו יותר מהפנאטי שבאנשי הימין החילוני. חוד החנית של הזן החדש לא עוסק עוד בענייני אדמה ושטחים. הקרב הזה כבר הוכרע לטובת המתנחלים ולרעת מדינת ישראל. מה שמעניין אותו הוא "ייהוד" החברה הישראלית על פי גרסתו.

חוד החנית עזב את ההתנחלויות לטובת פעילות "חברתית" בערים המעורבות, הפצת "אור התשובה" בלב החילוניות, כתיבת פמפלטים חשוכים נגד ה"רפורמטורים החדשים" וה"דתיים לייט" בבני עקיבא ובבתי הספר של הממ"ד, השלטת טרור נגד נשים בכלל ונגד פמיניסטיות "סמולניות" בפרט, הפעלת שדולה לריסוק מערכת המשפט ועוד. היחידים שניסו לערער על המגמה הזאת הוקעו. הרוב מתפתל ושותק.

בשבוע שעבר נישאו בכנסת נאומים נרגשים נגד "השוליים הקיצוניים". זהו מס שפתיים מעורר חמלה. לא מדובר בשוליים, אלא במופע מחודש ורב עוצמה של הגלות היהודית, הסולד מריבונות ומאחריות ומעדיף הסתגרות ובדלנות. בניגוד לדגם ההיסטורי החרדי, קיצוניותה הלאומנית של החרד"ליות שואבת את השראתה מתנועות פשיסטיות מערביות, חרף האינדוקטרינציה האנטישמית שלהן. דבקותה המחמירה בהלכה, שנאתה לחופש הביטוי ופוביית המיניות שלה יונקים מאותם מקורות השראה פוסט-מודרניסטיים חשוכים של האוונגליזם האמריקאי אהובה והאיסלאם הרדיקלי שנוא נפשה.

הציבור הדתי-לאומי נסחף מזמן אל הים הזה ולא נודע כי בא אל קרבו. היחידות שנאבקות הן הקורבנות הישירים של הסחף, הנשים. תוך סיכון ממשי להן ולמשפחותיהן, הן מנסות לעצור אותו. אבל הציבור הרחב, דתי וחילוני, לא מצרף את קולו לקולן. הפקרתן לבד במערכה פירושה התאבדות המונית מדעת בים היהדות המעוותת, החדשה.

Read this article in English: Alone in the battle



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות