הפופוליזם של דיכטר

בתגובה לביקורת הנוקבת וללחצים במפלגת קדימה, חזר בו חבר הכנסת אבי דיכטר מהצעתו המקורית ל"חוק יסוד: מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי", והעלה במקומה נוסח האמור להיות מרוכך יותר. אך מי שהתנגד לנוסח הראשון יתנגד גם לנוסח השני. גם בנוסחו החדש החוק הוא מצד אחד מיותר, ומצד שני רק מעמיק מתחים בין יהודים לערבים, כמו גם בין חלקים שונים בציבור היהודי, ויוציא שם רע למדינת ישראל. יש רק תרופה אחת להצעת חוק זו: לגנוז אותה לחלוטין.

אחד הניסוחים החדשים שמופיע בהצעה המתוקנת, מעיד על סוג של חוסר ביטחון בסיסי, שאפשר רק להתפלא על כי אדם כדיכטר, שהיה ראש השב"כ, לוקה בו. סעיף 2 קובע כי מטרת החוק היא, "להגן על מעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי". מי שחושב שנוסחה משפטית כזו או אחרת - ולא מציאות פוליטית - היא שתגן על מדינת ישראל, סובל מליקוי מאורות. במקביל, מי שטוען, כפי שנאמר בסעיף 1ב, כי "הזכות למימוש ההגדרה העצמית הלאומית במדינת ישראל ייחודית לעם היהודי", מנותק כנראה מן העולם.

בנושאים העיקריים, הפגמים שבהצעה המקורית נותרים בעינם. נפגע מעמדה של השפה הערבית, ואין זה משנה אם העברית נקראת עתה "שפת המדינה" ולא "השפה הרשמית": מן הערבית ניטל המעמד השווה שיש לה כעת, כשפה הרשמית השנייה בישראל.

סעיף 9ב חוזר על הניסיון לעקוף את פסיקת בג"ץ במשפט קעאדן, ולאפשר את קיומם של יישובים הסגורים בפני ערבים. מאידך גיסא, הסעיפים הקובעים כי "המדינה תפעל לקיבוץ גלויות" (סעיף 6), או כי "המדינה תפעל לחיזוק הזיקה בין ישראל לבין יהדות התפוצות" (סעיף 7) הם בגדר רטוריקה גרידא, ובוודאי שאין להם מקום במה שמבקש להיות חוק יסוד.

מצד אחר, מציעי הצעת החוק אינם מודעים לכך כי הצעתם תעניק, באופן פרדוקסלי, סמכויות רחבות ביותר לבית המשפט העליון. סעיף כוללני כמו 9א, הקובע כי "כל תושב ישראל, ללא הבדל דת ולאום, רשאי לפעול לשימור תרבותו, מורשתו, שפתו וזהותו", פותח פתח רחב ללא סייג של תביעות לבג"ץ מצד ציבורים רחבים במדינה - ובוודאי מצד הציבור הערבי או חלקים ממנו. אלה ואחרים יוכלו להציף את המערכת המשפטית בתביעות שאין להן שיעור, שיתבססו על הנוסחאות העמומות בחוק יסוד זה.

כך גם לגבי הקביעה בסעיף 8א כי בכל "מוסדות החינוך המשרתים ציבור יהודי בארץ יילמדו תולדות העם היהודי, מורשתו ומסורתו". הואיל ומושגים אלה רחוקים מלהיות מובנים מאליהם או מקובלים על הכל, קרוב לוודאי שמה שיקרה הוא, שבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, יקבע את תוכנית הלימודים.

סעיף 14 בהצעת החוק, ההופך את חופש הגישה למקומות הקדושים לבני כל הדתות לזכות חוקתית, ימנע, יש להניח, מהמשטרה להגביל את כניסתם של יהודים להר הבית. לחלופין, הוא ימנע את האפשרות להגביל את כניסתם של מתפללים מוסלמים למסגדים על בסיס גיל.

קיצורו של דבר, האנדרלמוסיה שתשתרר אם יתקבל החוק מעידה על החובבנות והפזיזות שבהצעה, שמבקשת לספק יצרים פופוליסטיים ומתעלמת משורה ארוכה של תוצאות לוואי צפויות ולא צפויות. הצעת החוק מנסה לקבוע מסמרות בנושאים העדינים ביותר של המציאות הישראלית המורכבת. זו בדיוק הסיבה שבגללה התקשה המחוקק הישראלי לחוקק חוקה. אין בהצעה שום תועלת, ונזקה עצום.

אפשר להבין כי קשה לחבר הכנסת דיכטר לוותר לחלוטין על הצעתו. אך הואיל והוא פטריוט, יש לקוות כי ימחל על כבודו ויוריד את הצעתו מסדר היום. אין לה מקום בבית המחוקקים הישראלי: ישראל היא מדינת הלאום היהודי והיא מדינה דמוקרטית גם ללא הצעה מזיקה זו.

Read this article in English: A billfor chaos

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות