רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משחק הקורבן של הימין

"סוף סוף הימין מתחיל לשלוט", אמר ח"כ אורי אריאל אחרי ההצבעה לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. הפרדוקס כולו מתגלם באיש אחד: איש הימין המובהק, החבר בוועדה לבחירת שופטים כבר מאז תחילת הקדנציה, בעודו בכלל נציג האופוזיציה האמורה להיות הלא-ימין. מי שכיהן כמזכ"ל מועצת יש"ע, כראש המחלקה להתיישבות במשרד הביטחון, כחבר דירקטוריון קרן קיימת לישראל וכראש המועצה הראשון של בית אל - מרגיש שרק עכשיו "סוף סוף הימין מתחיל לשלוט". קורות החיים של אריאל לבדו מדגימות עד כמה הימין שולט כאן כבר זמן רב מאוד, אפילו כש"השמאל" היה כביכול בשלטון, ובכל זאת תחושת הקוזק הנגזל. הקורבן.

בית המשפט העליון והתקשורת, שעל פי יריב לוין גם אותה יש לכבוש כדי לשלוט - לא היו מעולם שמאלנים. בית המשפט העליון והתקשורת, באופנים שונים, הם בעיקר ליברליים. הליברליות הישנה והטובה, הפטריארכלית, הדוגלת בשוויון ובחירות, אבל בלי לוותר על ההגמוניה והעליונות של הגבר הלבן, החילוני אבל יהודי מאוד.

בית המשפט העליון איפשר את כל ההתנחלויות, הכבישים והתנאים שלהן, הכשיר את חומת ההפרדה, את החיסולים הממוקדים, מאפשר את אי-גיוס חרדים לצבא, את הבלעדיות האורתודוקסית על גיור, נישואין, גירושין, מאפשר הפרדה בין נשים לגברים וחוקי מדינה לפי חוקי ההלכה כגון איסור תחבורה ציבורית בשבת. בפועל שמר בית המשפט העליון על כל האינטרסים של הימין וחיזק אותם.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" אליכם לפייסבוק

התקשורת ממסדית מטבעה: היא מזדהה עם השלטון, עד שהיא מתהפכת, לפי צורכי הדרמה שלה. התקשורת האדירה את מנחם בגין כשם שהאדירה את יצחק רבין, איתרגה את אריאל שרון כשם שהתעללה בשמעון פרס, תמכה באוסלו כמו בחומת מגן, מעסיקה ומציגה הרבה נשים אבל בעמדות נחותות ובתפקידי אובייקט מיני ותומכת בכל דבר שהוא יהודי ופטריוטי (כמו נישואי צהר, למשל). הימין ועמדותיו זכו לייצוג נרחב מאוד בתקשורת, שבפועל הפיצה את עמדותיו וחיזקה אותן.

אלא שהימין לא המציא את הפרדוקס הזה. זה בדיוק הפרדוקס שבו ישראל מתנהלת כמדינה תמיד, ומאז 1967 ביתר שאת. ישראל חזקה, פורחת, משגשגת, כובשת את יהודה ושומרון, ואת עזה בפורמט כזה או אחר, מדכאת את העם הפלסטיני בשטחים על בסיס יום יומי, ובמקביל מחזיקה בדימוי עצמי ובתודעה של קורבן, וככזאת מציגה את עצמה לעולם. מתוקף עמדת הקורבן, גם ישראל וגם הימין מצדיקים את מעשיהם התוקפניים כלפי אזרחים, לא-אזרחים, מוסדות ומדינות אחרות.

זה בדיוק המקום שבו אזרחי ישראל מתקשים להפריד ולזהות, שהימין המשתולל עכשיו במופעי חטיפת כל הרשויות, שאינן - ולא אמורות להיות - בידי השלטון, איננו באמת קורבן. המופע של קורבן התוקף בלי הבחנה נופל אצל רוב הציבור על מקום רגשי מוכר, שאתו הוא מזדהה מיד, בלי קשר לתכנים של המופע. מתוך ההרגל להציג את עצמנו, בעודנו החזקים, כקורבן, המופע הקורבני של הימין האלים והכוחני מדלג על השכל הרציונלי של הציבור ונוחת ישר בלב הרגיל להתכנס בצדקתו.

במובן הרגשי הזה, ורק בו, הימין באמת מייצג את הרוב. כך מחמיץ הציבור הישראלי את העובדה, שהימין הקיצוני אינו מייצג את הרוב ואינו מעוניין באינטרסים של הרוב. כך הציבור אינו רואה, שמה שהימין הקיצוני רוצה להשיג בחקיקות האלה איננו טוב לרוב הציבור, גם לא במובנים האזרחיים היום יומיים שלו, בלי קשר לפלסטינים.

המתקפה הפרועה של הימין הקיצוני הקורבני גורמת לכל המערכת לחשוב, שאולי הוא באמת מייצג את הרוב, ולהתנצל על כך שאין היא מתיישרת לפי הערכים שלו. ובכן, לפרוטוקול: הימין הקיצוני כבר יודע היטב שהוא איננו קורבן; אבל הוא גם יודע כמה תועלת צומחת לו במשחק על הקלף הזה. בדיוק כמו מדינת ישראל.

Read this article in English: Playing the victim



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות