מחול השדים סביב המינויים לבית המשפט העליון מתבסס על הנחה שגויה: כל הצדדים - ימין וימין קיצוני, ליברלים ודמוקרטים ושמאלנים מובהקים - מתקוטטים על האליטה המשפטית בוויכוח שכוחו יפה למציאות שלפני 30 שנה. כאילו מתהלכים בינינו עדיין הפרקליטים, השופטים והיועצים המשפטיים בעלי המבטא היקי מרחביה, ואין בלתם.
על מה הם מדברים? לו לימין הקיצוני היתה טיפת יושרה, הוא היה אמור להודות שלא רק שהאליטה הזאת מתה מזמן, אלא שבשנים האחרונות מצליחים נציגיו להחליף את שרידיה ויורשיה באליטה החדשה. והמנצח על התחלופה הוא יעקב נאמן, איש שאיננו נבחר ציבור אלא מינוי אישי של ראש הממשלה.
נאמן עצמו הוא התגלמות האליטה החדשה: עורך דין מצליח הממוקם היטב בעולם העסקי, חובש כיפה ובעל קשרים מסועפים בצמרת ההנהגה החרדית, ידו בכל ויד כל בו, ואיש אינו יכול לדעת מה הוא חייב למי ומי חייב לו. שני המינויים שקידמו הוא וקודמו דניאל פרידמן הם בבואה של השקפת עולמו ושל השילוב המעצב את ה"אליטה החדשה": יורם דנציגר, נציג השוק הפרטי המושעה בינתיים בגלל קשריו העסקיים שקדמו למינויו, ונעם סולברג, המתנחל שמינויו מעוכב בינתיים בהעדר "דיל".
לחצו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" אליכם לפייסבוק
מי שמחפש רמז לבאות, שני המינויים האלה, שנאמן התעקש עליהם, כמו גם הנסיגה אל מעבר להרי החושך בבית הדין הרבני, יספקו לו אותו. אבל לא רק במערכת המשפט הוחלפה האליטה. הימין ממשיך לרדוף, בזעקות קוזק נגזל, אחר צל "הסמול" השולט כביכול בתקשורת, בפוליטיקה ובחיי הרוח.
מילא השמאל, שלא נשאר ממנו בדל, והוא רחוק היום מהשלטון כפי שלא היה מעולם. אבל אפילו במפלגת השלטון נדחקו הנסיכים מזמן לפינה מאובקת, שממנה הם מנהלים מאבק רפה על שרידי הערכים הליברליים והדמוקרטיים. פעם ראובן ריבלין מתנגד לתיקון לחוק לשון הרע, פעם דן מרידור ובני בגין מתנגדים לחוק העמותות - איש כבר לא מתרגש מהם. האליטה החדשה - יריב לוין, ציפי חוטבלי ודני דנון - היא שמכתיבה את סדר היום של המפלגה ושל הכנסת, ולמעשה של החברה כולה.
על התקשורת אין כבר מה לדבר. רובה ככולה בידי האליטה החדשה. וחיי הרוח? הציבור והאקדמיה עסוקים בדיונים על מוחות בורחים ומוחות חוזרים, ובתוך ההמולה הלכה האליטה של הרוח ונכחדה. האוניברסיטאות מידלדלות, נוכחותם של פילוסופים, היסטוריונים, סוציולוגים, סופרים ומשוררים, אמנים והוגי דעות התאיינה, אין מי שיתייעץ עמם בסוגיות מוסריות וחברתיות חשובות, אין מי שיתייחס למאמריהם וליצירותיהם, והם חשובים כמתים.
את מקומם של אלה תפסו - מי אם לא - הרבנים. כל הגיג שלהם מצוטט והופך למרכז הדיון הציבורי. מהרב אליקים לבנון המחייב רבנים בישיבות ההסדר להורות לחיילים לצאת בהישמע "שירת נשים" אפילו אם תעמוד בחוץ כיתת יורים, וכלה ברבנים הנבואיים החדשים, שאליטת הכסף מחלה את פניהם ולא זזה מבלי להיוועץ בהם.
אהה, כן, אליטת הכסף החדשה. והלוא היא בעצם כל מה שנותר מהמושג "אליטה". היא זו המשקפת, יותר מכל דבר אחר, את פניה של החברה. כי עם כל חסרונותיהם האמיתיים, שכבר נלאה העט מלספרם שוב ושוב ולהכות עוד ועוד על חזם ולהאשימם, השופטים והפרופסורים מרחביה, שישראל של פעם גייסה כדי שייסדו משפט, תרבות, אקדמיה, תכנון, תשתיות, רפואה ציבורית ומערכת רווחה ויכוננו חברה נאורה וערכית בעלת חזון, היו בהחלט אליטה: מחויבים, מסורים ואחראיים לארצם ולחברה שרוממה אותם.
אבל פני הדור כפני האליטה שלו. וזו החדשה יודעת כנראה את ערכה. שאם לא כן מדוע היא איננה חדלה לרדוף אחר צלה המת של זו הנכחדת, הישנה?
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
