תמיד רצינו להיות אמריקה. לא אנגליה וגם לא צרפת היו המופת שהדריך את החלום הישראלי. הרי תרבות גדולה יש לנו משל עצמנו. אמריקה, חשבנו, היא אומה שהמציאה את עצמה. מדינת מהגרים שנהפכה למעצמה עולמית של כסף ועוצמה צבאית. אבל יותר מכל התקנאנו בפוליטיקה האמריקאית: שתי מפלגות ולא עשרים, שאידיאולוגיות מוגדרות היטב מפרידות ביניהן, ובעיקר - נשיא שהוא מנכ"ל המדינה, לפות בתוך מערכת עשויה היטב של איזונים ובלמים.
כך, האמנו, צריכה להיראות דמוקרטיה נכונה, והתחלנו את מסע החיקוי. תחילה כוח צבאי, "החזק ביותר במזרח התיכון", אחר כך כסף, כסף גדול, ולבסוף גם דמוקרטיה. אבל כמו חיקויים של ליווייס, זיופים של גאפ וקאברים לזמרי צמרת, יצא לנו משהו שצריך הרבה דמיון, או לקות ראייה חמורה, כדי שאפשר יהיה לומר שהוא דומה לאמריקה; בעיקר כשמדובר בדמוקרטיה שלה, ובמיוחד בכל הנוגע לממשל.
ישראל הגדילה לעשות. במקום שתי מפלגות, או עשרים, נהפכנו למשטר של מפלגה אחת, של קונגלומרט. המפלגה הזאת אמנם נושאת שמות רבים, כמו הליכוד, ישראל ביתנו, ש"ס או העבודה, אבל ליבתה אחת: מפלגה דתית לאומנית שנהנית מהעדר מוחלט של אלטרנטיבה, של תחרות או אופוזיציה ושיכולה לסמוך על כך שגם אם תחליף את שמותיה היא תמשיך לנהל את המדינה לשנים רבות. כמו בכמה ממדינות האזור, יש לנו "מפלגת שלטון" שדומה שאין סיכוי להחליפה בהליך דמוקרטי, אלא רק מהפכה אזרחית יכולה לעשות זאת. כזאת היתה גם מפא"י, אבל בעוד שמול מפא"י ניצבה תמיד אופוזיציה קשוחה, אידיאולוגית, שמעולם לא נטשה את שאיפתה להציב אלטרנטיבה, גם בשנים שבהן לא נראה כל סיכוי לכך, ל"מפלגת השלטון" הנוכחית אין יריב שמוכן או יכול להיכנס לזירה.
לחצו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" אליכם לפייסבוק
החיקוי הדמו-אמריקאי הבא היה לבנות לעצמנו משטר נשיאותי. לא נשיא סתמי שמארח חיילים מצטיינים ואת נשות "הדסה", אלא גברתן פוליטי של ממש. וגם כאן החיקוי עלה על המקור. במקום לאמץ את הדגם האמריקאי, טעינו בדרך וקיבלנו פוטין. ראש ממשלה נשיאותי. כזה שאינו רק ראש הזרוע המבצעת, שכפוף להנחיות הפרלמנט וירא את מערכת המשפט, אלא "אמיר מאמינים" חילוני למראה, שהפך את היהדות לחותמת כניסה למועדון הנאמנים שלו.
זהו נשיא שאינו חותר רק לשנות את הרכב בית המשפט, לסתום פיות לארגוני זכויות אדם או לקבוע את מרחב הפעולה של התקשורת - את כל אלו עשו כבר נשיאים במצרים, בסוריה, באוגנדה או בעיראק; הדגם הישראלי קובע גם את מינון האידיאולוגיה שנחוץ כדי שהוא ומפלגת שלטונו יתקיימו לנצח. כך, למשל, ראש הממשלה הנשיאותי שלנו הורה להקפיא למעשה את הצעת חוק השימוע לשופטים, כי הוא נראה לו ימני מדי, ודרש לנסח שוב את חוק העמותות כך שיבחין היטב בין "עמותות פוליטיות" ל"עמותות חברתיות". בכך סימן, ללא התנגדות של ממש מצד יוזמי החוקים הללו, את גבולות ה"אידיאולוגיה" הימנית.
בדיוק כפי שהגדיר מה הם גבולות ה"בוגדנות" של השמאל. הלחישה שלחש בשנת 1997 באוזנו של הרב כדורי, שבה פסק כי "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים", התפתחה לתורת מדינה שיש להחילה בכל אתר, מבית המשפט העליון ועד לוועדי בתים. אבל לא בפראות, אלא "בנחישות וברגישות", כיאה למפלגת שלטון מהודרת. דבר הרי לא בוער, מפלגת השלטון ונשיאה אינם מסתלקים מחר.
הדגם הנשיאותי הישראלי גם פוטר את הפרלמנט מאחריות לעיצוב דמוקרטיה. כאשר מפלגות הימין יודעות לקרוא את האותות שמגיעים אליהן ממשרד ראש הממשלה ולנהוג על פיהם, ומפלגות השמאל אינן זקוקות כלל ליכולת קריאה (או דיבור), יכול ראש הממשלה לשחק את תפקיד הסולטן שמודאג רק מדבר אחד: שהעם לא ייצא לכיכרות ושלא יתחיל לחשוב בעצמו. עכשיו נראה מי יקנא במי: ישראל באמריקה, או להיפך. מי אמר שחלומות אינם מתגשמים?
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
