אנו איבדנו את הקוראים

הטעות הקשה מכולן שעלולים לבצע עיתונאי ישראל היא לצאת בהתקפה ברוטאלית על המחוקק בעקבות התיקון לחוק לשון הרע. אני יודע, זה מתסכל, מקומם ומפחיד, ונדמה כי התקפה חקיקתית פרועה כל כך חייבת להיענות בטקסטים מושחזים, בידיעות מכאיבות, במאבק נחוש במי שכבר מזמן איבדו את הבלמים. אלא שזה בדיוק מה שאותם אנשים חשוכים שהניפו יד בעד התיקון מייחלים לו. לטעות הפטאלית, להתניה הקלאסית שסימניה כבר ניכרים.

המחוקק, בעיקר זה הנוכחי, מצטיין בזיהוי אקלים הדעות ברחוב. הוא יודע שבתקשורת יסנטו בו על שורת החוקים המדכאת שהעביר לאחרונה, אבל משוכנע שיש לו גב ציבורי. הוא מיטיב לזהות את הפער הגדול והניכור הקיימים בין העיתונות לקהל היעד שלה. מה שניבט מהטוקבקים, מה שנשמע בשיחות הסלון כבר מזמן אינו ביקורת לגיטימית על תפקוד התקשורת. זאת שמחה לאיד. הקוראים, הצופים, המאזינים והגולשים, רבים מדי מהם, מריעים למי שנוקם עבורם בתקשורת. אין הם מבינים שהם אלה שישלמו את המחיר, זאת שעת פרעות וההמון המוסת חוגג. ניצחון פירוס, אבל למי יש זמן או יכולת להבחין בזה כעת.

האמת היא שאיבדנו אותם. למרבה המבוכה, פשוט לא הצלחנו לתקשר עמם. אנחנו, שזהו תחום אומנותנו, פישלנו. לא בגלל שהיינו חלק מקונספירציה כזאת או אחרת, אלא בעיקר כי שכחנו שהם קהל היעד האמיתי שלנו, הם קבוצת ההתייחסות המשמעותית ביותר שלנו, ולא הקולגות. אין בטענות אלה כדי לקרוא לחנופה תקשורתית או למשיכת הידיים מסיפורים שאינם מהללים את הפטריוטיות הישראלית ומציגים את החברה שלנו במערומיה. מילא שבגדנו בהם, אם נבגוד בעצמנו זה כבר באמת יהיה הסוף. מה שנדרש לנו הוא בחינה עצמית אמיתית, שתלמד היכן נוצר הנתק וכיצד קרה שרק מיעוט נכחד רואה בנו את כלב השמירה של הדמוקרטיה, משרתי ציבור נאמנים וישרים. ומועילים.

עשו לנו לייק וקבלו חדשות, עדכונים ופרשנויות מהארץ לפייסבוק שלכם

הכשל אינו במבחן האובייקטיביות, שאיש אינו מסוגל לעמוד בו. את הפופוליזם הזול והדמגוגי הזה שרדנו, ונדמה שגם הציבור לא הלך שבי אחרי טענות סרק כאלה. הטרגדיה היא באובדן חוש הריח, אולי התכונה הבסיסית והנחוצה ביותר לכל עיתונאי. התבשמנו בריחות של עצמנו, בהומוגניות הדעות של מי שהיו סביבנו ולא הבחנו בזרמים עמוקים, אחרים, מקופחים בחברה. היצמדות למחאה חברתית אחת, כמו זאת של דפני ליף וחבריה, אינה פיצוי הולם להחמצות גדולות אלא נשק אפקטיבי בידי המבקרים, ששואלים בצדק: למה זו ולא אחרות? למה עכשיו ולא אז?

הציבור שמח לאידנו לא בגלל שאנחנו שמאלנים, וסוף סוף נמצא המחוקק שיעמיד אותנו במקום. הניכור כלפינו, השנאה, חוצים מחנות. העיסוק התקשורתי לעולם יוליד כעסים, תחושות קיפוח וטענות למגמתיות, אלא שהפעם נדמה כי נחצה הרוביקון. חלקים בציבור כבר מדברים במושגים של "תמות נפשנו עם פלשתים" כשמזכירים להם שההשתקה העיתונאית תפגע גם בהם.

המלחמה במחוקק חשוך ואופורטוניסטי חסרת סיכוי כל עוד לא נצליח להחזיר לעצמנו את אמון הציבור, שלאורך ההיסטוריה האנושית עמד לא פעם בראש המגנים על חופש הביטוי וחופש העיתונות. קוראים לזה ערבות הדדית. עיתונות טובה, בטוחה בעצמה ולא מלאה בעצמה, משוחררת, ביקורתית ומפוכחת, חייבת למצוא את הדרך לעשות זאת. שוב.

Read this article in English: Forget the leaders, we lost the readers



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות