רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ריקנותם של הדתיים והימנים

האם אתם שומעים את הרעש מסביב? שני מחנות פוליטיים גדולים וחשובים מרעישים עולמות. על המחנה הדתי עובר תהליך של הקצנה דתית והתחרדות, על המחנה הימני עובר תהליך של הקצנה לאומנית, טרום-פשיסטית. לא רק ששני המחנות הללו דומים בהלך מחשבתם, הם גם דומים בריקנותם. לכאורה הם המחנות שמתעצמים בחברה הישראלית, למעשה הם שתי קבוצות במשבר זהות עמוק. הרם את הקול, הטיעונים חלשים - כבר מזמן לא היה כזה תוקף למשפט שנמצא פעם, על פי האגדה, בשולי נאומו של בני מהרשק (או שמא היה זה משה סנה).

ריק אוחז בעולם הדתי. כבר עשרות בשנים שלא צמחה שם דמות תורנית או הלכתית חשובה אחת, על דמות מופת מוסרית אין מה לדבר. כלום. הערוגה הזאת יבשה וחרבה. ההשתוללות וההקצנה הן התחליף האומלל שלהם. שירת נשים או קווי מהדרין, נשות הטליבאן או רבני הגזע, כל ההמצאות הללו מבטאות חוסר ביטחון ואובדן דרך. אם היתה למחנה הדתי דרך, כי אז לא היה נזקק לתעלולים המסוכנים הללו. אם היו בטוחים בדרכם, כי אז לא נזקקו לכל מנגנוני ההגנה הגרוטסקיים שלהם, באוטובוס, בסלולרי או ברחוב. אם היו בטוחים בצדקתם, הם לא היו נזקקים לכל חומות ההפרדה וההגנה, הגבוהות והמגוחכות, שהם מקימים עכשיו לעצמם, לגונן עליהם מפני פיתויי החילוניות.

המחנה הזה גם לא היה באמת רוצה לחיות במדינת הלכה, שכל יושביה ספונים באוהלה של תורה; היטב הם יודעים שלמדינה כזאת לא תהיה לא תוחלת ולא קיום. הם נזקקים למודרנה של החילונים שנגדם הם קמים, לטכנולוגיה שלהם, לצבאם, לשגשוגם, למדע שלהם, לרפואה שלהם, לתרבותם, למנגנוני הרווחה שלהם, ואפילו לדמוקרטיה שלהם. בלעדיהם אין להם חיים. לכן המאבק הפרוע שהם מנהלים עכשיו מתבסס על ההנחה שישראל החילונית תמשיך לספק להם את צורכיהם, על מנת שהם יוכלו להמשיך להשתולל ולחפש לשווא את דרכם שאבדה. הם גם יודעים שישראל החילונית אדישה וכנועה להחריד, והיא תמשיך לשאת את שיגיונותיהם על כתפיה, מבלי למחות או לצייץ.

מסכימים עם גדעון? חושבים שהוא טועה? ספרו לנו בפייסבוק "הארץ"

ריקני ואובד דרך לא פחות הוא מחנה הימין. גם המחנה המתעצם הזה שרוי במשבר זהות עמוק. הוא יודע שחלום ארץ ישראל השלמה שלו נגוז והוא מתקיים עכשיו רק על כידונים ועל זמן שאול; ראשיו הרי כבר נסוגו ממנו מזמן, לפחות הצהרתית. המחנה הזה מגדיר עכשיו את קיומו רק על שנאת האחר - השמאלן, הערבי, הזר, הדמוקרט, הנאור, שוחר זכויות האדם, הצדק והשלום. גם הימין הזה לא רוצה לחיות באלבניה של פעם, למרות החוקים האלבניים שהוא מחוקק עכשיו בפראות. אבל כשמהאידיאולוגיה נותרות רק השנאה וההפחדה, אין דרך אלא ללבותן, כדי לשמר את הקיום.

נסו לשאול פעם את דני דנון, יריב לוין או זאב אלקין, לאן פניהם ולאיזו ישראל הם מייחלים; מה יהיה כאן בעוד 20 שנה, אם נמשיך ללכת בדרכם; מה יקרה אם כל מבוקשם יינתן להם עד לאחרון שיגיונותיהם - ההתנחלויות ייבנו, העמותות ייסגרו, הערבים ידוכאו, חוקי הגזע יחוקקו, צווי האנטי-דמוקרטיה יתקבלו וכל האיסורים והחרמות יוטלו - האם הם באמת מאמינים שמדינה כזאת תוכל להתקיים? האם בכלל ירצו לחיות במדינה כזאת? ספק רב. בדיוק כמו הדתיים, גם הלאומנים מרעישים עכשיו, כי בסתר לבם הם יודעים שהמחנה האחר, העכשווי, הלא-משיחי, הדמוקרטי והמתקדם, ימשיך לשאת אותם על כתפיהם, בצייתנותו, בעיוורונו ובאדישותו. הם יודעים שהמחנה שלהם ריק מתוכן. הוא כמעט ואינו מצמיח כלום, זולת השנאות וההפחדות שהוא זורה. רוב בניינה של החברה - המדע, האמנות, המשפט, חלק מהכלכלה ובינתיים גם חלק מהצבא - מוטל על כתפי המחנה האחר, בזכותו יכול הימין להמשיך להשתולל באין מפריע.

הקשיבו, אם כן, לרעש שבוקע עכשיו. הוא מאיים ומפחיד, אבל הוא מעיד על ריקנות, ריקנותם של מרעישי העולמות.

Read this article in English: Sound and fury, signifying nothing



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות