פאריס. עבד אל-והאב מדב, מאנשי הרוח הבולטים בצרפת, ביטא השבוע דאגה מעמדותיו של ראשיד אל-גאנושי, מנהיג תנועת "אנהאדא" שזכתה ברוב בבחירות בתוניסיה. מדב, סופר ומשורר יליד תוניס ובן למשפחת אינטלקטואלים ששורשיה באנוסי ספרד המוסלמים, התמחה מגיל צעיר בקוראן. עתה הוא מלמד ספרות השוואתית באוניברסיטת פאריס-ננטר ומגיש תוכנית רדיו שבועית בשם "עולם האיסלאם".
אל-גאנושי - מתון, מערבי ומודרניסט - מבלבל את הצרפתים. מדב מודאג דווקא מהשילוב הזה בין דתיות ומודרניזם. זאת אוטופיה, הוא אומר. היא מושכת לב ומתעתעת, ולכן מסוכנת יותר מהאיסלאם הקיצוני. האיסלאם הקיצוני בוטה, אומר מדב, אבל גלוי. האינטגרליות שלו מרתיעה כל אדם שצמח במציאות מודרנית ונאורה. מדב אוהב בלי בושה את מושג הנאורות. חיבה מיוחדת שמורה אצלו לאחד מענפיה המעניינים בעיניו, תנועת ההשכלה היהודית שצמחה בסוף המאה ה-18. אבל בדיוק משום כך הוא תוהה אם לא מתרחש היום בישראל תהליך דומה מאוד לזה שהוביל לניצחונה של "אנהאדא" בתוניסיה.
השינוי הפוליטי והחברתי בתוניסיה מורכב, וניתוחו דורש התמחות לא רק במגרב ובאיסלאם אלא באופן מיוחד בחברה התוניסאית, שלתולדותיה ולהתפתחותה מאפיינים ייחודיים, כמו למשל רמת ההשכלה הגבוהה יחסית בקרב שכבות רחבות, כולל נשים, כולל בפריפריה. ועם זאת, די לשמוע כמה מנאומיהם ומראיונותיהם האחרונים של ראשי השלטון החדש (והזמני) של תוניסיה, כדי לחשוש שמא הדמיון לישראל שמדב מדבר עליו אכן רב משנראה. התערובת בין מודרנה לדת והמתינות המושכלת שמייצגים ראשי "אנהאדא" הן רק חלק מהתמונה.
הבסיס המוצק יותר לדמיון הוא העובדה שבשתי החברות רוב האזרחים חשים שהדת, על חוקיה והמסורת והמורשת הנובעות ממנה, היא מרכיב מכונן בהגדרת זהותם האישית, החברתית והלאומית, וכתוצאה מכך - גם מרכיב מכונן בזהותם הפוליטית. כבר שנים רבות שאת החלוקה לימין ושמאל בישראל מסמנים בעיקר גבולות אתניים-תרבותיים, שבמרכזם ההתייחסות לדת ולמסורת.
הראשונה שידעה לספק תשובות לרעב הזהות הגדול בישראל המודרנית והגלובלית היתה, כמובן, תנועת ש"ס. ראשיה, שצמחו באורתודוקסיה המסתגרת, הפגינו יכולת השתלבות מרשימה בחיי החול, ובעיקר במשחק הפוליטי. אלא שכמו ברבות ממדינות העולם המוסלמי, גם בישראל נהפכה ש"ס מסוג של רפורמה דתית-חברתית מעניינת לכוח פוליטי בדלני, שהתעטף שחורים והקצין את דתיותו ואת עמדותיו הלאומניות, וחבר לקנאות החרד"לית.
האלטרנטיבה הישראלית להקצנה הזאת, המאיימת על החילונים, כבר כאן. נציגה המובהק הוא אריה דרעי, שמתכנן לחזור לפוליטיקה בראש תנועת מרכז חברתית. דרעי עשוי לגרוף מנדטים מחילונים רבים, שיאמינו (בצדק) ביכולתו לשבור את קיפאון השמאל-ימין, להוביל לפיוס עם הפלסטינים ולתקן שברים סוציו-אקונומיים, ולכן יתעלמו ברצון מדבקותו בהלכה.
האלטרנטיבה השנייה, המוכרת פחות אך תוססת ואטרקטיבית, צומחת במחוזות הדתיים-לאומיים. מייצגה הרהוט ביותר הוא יואב שורק, עורך מוסף "שבת" בעיתון "מקור ראשון" ומראשי "היוזמה הישראלית" של בני אלון, שבשתי מסות מרשימות שפירסם השנה קרא תיגר על ה"דוסים". לדבריו, הציונות הדתית נהפכה למגזר, הנגרר אחר החרדים בהתאמות המכניות להלכה הגלותית, במקום להתעדכן ולהתחבר למודרנה בדרך לכינון המדינה היהודית.
האוטופיה הזאת, המתבססת על הסרבנות היהודית הנצחית לכל חוק פרט להלכה, רואה בהלכה (מעודכנת ומודרניסטית) בסיס בלעדי לחוק המדינה הריבונית היהודית. מדב צודק, אפוא: ממש כמו האיסלאם התוניסאי, היהדות החדשה מירושלים מציעה, בלשון משכילה ומודרנית, הפיכה פוליטית-דתית מושלמת ושלמה.
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
