מדינת עולם שלישי בהכחשה

אלה היו צריכות להיות אתמול הכותרות הראשיות, זו אמורה להיות שיחת היום: חמישית מהישראלים חיים באימת רעב, עשירית מהם חיים בחרפת רעב. אבל הנתון הכמעט אפריקאי הזה, ודאי כזה הלקוח מאופל העולם השלישי, זכה אתמול לכותרות משניות, שיחת היום עסקה בנושאים אחרים.

איראן, החיזבאללה, האחים המוסלמים - פחדים אחרים ניטעים בנו בשיטתיות מכוונת וזדונית, חלקם פחדי שווא, אחרים מוגזמים, ולעומתם, הפחד הזה, אימת רעב של כל חמישי בינינו וחרפת רעב של כל עשירי בינינו, אינו מעניין איש, זולת קורבנותיהן. לאלה יש בטן ריקה, אבל פה אין להם. לרוב הישראלים האחרים אין מושג במה מדובר.

אחרי כל ההתהדרות העצמית על שגשוג המשק, אחרי כל האדרת העשירים המבחילה, גם אחרי מחאת הקיץ הגוועת וההצטרפות המבהיקה לארגון המדינות המפותחות בעולם, באו החדשות הרעות הללו - ולא הכו בפרצופנו. מאז הימים שבהם רעשה הארץ, שהיתה אז שוויונית הרבה יותר, לנוכח וידוי הילדה הרעבה מבית שאן, עברה ישראל דרך ארוכה: היא שמנה ונאטמה.

לחצו לייק לקבלת כל החדשות והפרשנויות ישירות לפייסבוק שלכם

יש מי שמעוניינים שנחרד מהפצצה האיראנית ולא נחרד מהפצצה החברתית, כחולה-לבנה; יש מי שמתמסרים בחדווה למעשה הטיוח וההכחשה הזה: החלום על הפצצת הכורים באיראן מלהיב יותר מהחלום של רון נגר מפתח תקוה, שיהיה לו חשבון בבנק. יש מי שמכוונים בדיוק לכך: פחדו מהגרעין, לא מעשה ידינו, ושיכחו את הרעב, מעשה ידינו. כך נוהגים משטרים לא דמוקרטיים, כך נוהגת גם הדמוקרטיה הישראלית.

העובדה שיש בקרבנו עניים ורעבים כה רבים מסכנת את עתיד ישראל לא פחות מהגרעין האיראני; העובדה שהמציאות הזאת מטואטאת אל מתחת למרבד השיח הציבורי מחמירה את הסכנה עוד יותר. יום הכיפורים הבא של ישראל עלול להתפרץ מחצור הגלילית, לא מאיספהאן. ההיסטוריה האנושית רוויה דוגמאות מפחידות של עמים עניים ורעבים שהביאו את שליטיהם למעשי טירוף: זה עלול לקרות גם כאן. בעצם, זה כבר קורה כאן.

הנתונים יבשים, הסטטיסטיקה משעממת, אבל כל יציאה מהבועה המתוקשרת אל מחוזות אחרים בישראל מציגה את התמונה במלוא זעקתה.

ביקרתי השבוע בתחנה המרכזית של עפולה, לא הענייה בערי ישראל. תחנת עולם שלישי ובה חנויות של עולם שלישי ונוסעים של העולם ההוא. מאום לא ידמה שם לישראל המוכרת והמסוקרת. ועל מה דיברו האנשים בתחנה המרכזית בעפולה? על עוניים? מה פתאום. על הערבים. תושב לא צעיר אחד ניגש ותינה את מצוקתו: הוא עומד למשפט, והשופט, אבוי, ערבי. "בגולני לימדו אותי", אמר לי על כוס קפה בפיצוצייה המקומית העלובה, "שאת הערבים צריך להרוג. זה גזע שצריך לגדוע. אני מוכן שידונו אותי לעשרים שנות מאסר, אבל לא בידי שופט ערבי".

השיח הגזעני הזה, טיפוסי ואותנטי, צומח על מצע המצוקה החברתית, שיש מי שמצליחים להסיטה במזיד אל מחוזות אפלים כאלה. זה מה שהעוני והרעב מצמיחים כשיש שלטון ותקשורת מתמסרת, המסיטים את תשומת הלב מהמצוקה האמיתית אל שנאת האחר, מפלטם של השליט והנשלט.

יש גם מי שמסיטים את תשומת הלב מפתרונות האמת למצוקה הזאת: לקבל כגזירה משמים את תקציבי הביטחון וההתנחלויות השערורייתיים ולא למחות נגדם, אפילו לא לשאול אם זה צריך להיות סדר העדיפויות של חברה שרעב תוקף את שוליה. לתקוף את מי שמנסה להקשות על סדר העדיפויות הזה, ש"אינו מבין כלום" ו"אין לו כלים", בוגד וכופר שכמותו.

ביום שבו התפרסם דו"ח הרעב עשה ראש הממשלה באילת. ההרים מסביבה מלאו באנשי משמר הגבול, צפלין ריחף בשמים, העיר דמתה למבצר, המלון שנאם בו - למצודה, ובנימין נתניהו סבב כהרגלו מוקף בעשרות גברתנים חמושים ומגוחכים. גם זה עולה לנו, ואנחנו אפילו לא שואלים כמה, למה ועל חשבון מה.

Read this article in English: A country in denial



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5