רבים מהמוחים נגד השתקת שירת חילוניות נוהגים בצביעות. ישראל שולחת את רוב ילדי כיתות א' המוגדרים על ידיה כיהודים, לחינוך חרדי או דתי. בסבסודה מבצעים בהם סלקציה והפרדה בלתי-חוקתית לפי הג'נדר. אין המדובר רק בהשתקת שירתן של נשים. האמת כולה מובהרת שם.
בבראשית מופיעים שני סיפורי בריאה. בראשון נבראים הזכר והנקבה; בשני נברא הגבר, והאשה נלקחת מצלעו. לסתירה הסבר אורתודוקסי קאנוני. האיש והאשה נבראו יחד. אבל האיש רצה למשול באשה. היא לא רצתה למשול, רק להיות עצמאית. לכן התעלל בה עד שנתן לה האל כנפיים ועפה. וזו לילית. חוה הראשונה - הפמיניסטית הראשונה - היא השטן הנשי.
האל הבין את טעותו. חוה השנייה - האשה בעולמנו - נבראה מצלע האיש. למען תהיה כאיבר מאיבריו. לכן קראוה חכמינו "זנב". שתדע האשה שכל תכליתה לתשמיש לגבר. תשמיש, משמעו מין וגם שימוש. והחכמים הם הרמב"ן, הרמב"ם, רבנו בחיי ושאר גדולי ישראל. הדבש הזה ניגר לגרונות רוב ילדי ישראל במימון המדינה ומעצב את עולמם. לא רק הוא. המדינה עצמה נכנעה מראשיתה וקבעה שחוזה הנישואין היחיד בישראל הוא האורתודוקסי, שבו נמכרת האשה מהאב לאדונה החדש, הבעל. כפי שקנו עז וכבש.
הדת מתקיימת בדיאלקטיקה בין הלכה למציאות. נוהגי עבר בלוויית מענה כתוב לרדיפות מילאו את היהדות, הנצרות והאיסלאם בחומרות. ואולם, יסוד ההדרכה הרבני הוא "כשם שחובה לומר דבר הנשמע, כך חובה שלא לומר דבר שלא נשמע". כלומר מידת השמעת החומרות תלויה בהערכה האם ייכנעו להן.
מתינות דתית תלויה אפוא ב"קיר הברזל" של מציאות. עקרון המציאות, שמגביל את השמעת החומרות. כשילד דוחף קיר, יציבותו בונה בו גבולות. אך מה קורה כשהקיר זז? סביר שהילד ישתגע. זה מה שקורה לדת כשעקרון המציאות מוסר. אין גבול לחומרות המושמעות. ללא-יהודים הרי אסור הלכתית להיות אזרחים בארץ הקדושה. ולנשים אסור לא רק לשיר. הרב הראשי לשעבר, מרדכי אליהו, קבע ש"קול באשה ערווה" חל על כל דיבור משמעותי לא יום-יומי של אשה - אין לשמוע לו.
שליחו, יעקב כ"ץ, כצל'ה, הוא בעל חוק גרוניס - שאותו ייעד כדי לעזור בסילוק "החבורה העלובה" מהעליון והשלטת ההלכה בישראל. רבו המובהק של כצל'ה הוא הרב אליקים לבנון, שפסק שעדיפה כיתת יורים על שירת נשים. בקיץ קבע לבנון שאסור למנות אשה לשום תפקיד. דובר אז על ועד יישוב קטן בשטחים. מיד אחר כך יזם כצל'ה את חוק גרוניס, שיועד למנוע את הנשיאות מהשופטת מרים נאור. היום מתכננת הקואליציה להעביר את החוק.
רק לפני כשבוע רעמה הנשיאה, דורית ביניש, שיש לעצור את גל החקיקה הנוגע לבתי המשפט. אבל היא רק אשה. אחריה הזהירה גם הילרי קלינטון - ובמהירות יכלו גברי הממשלה לשרבב לשון ואלי ישי להבהיר שהכל לפי חוק. השופטת נאור הזהירה מפני הסיכון העצום שבתיוג שופטים פוליטית. אך אלו דברי אשה. והנה ממונה לא סתם שופט אלא נשיא העליון עצמו בחוק פרסונלי, אד-הוק, כשהיוזם מבהיר שהוא שופט מטעם שיפסיק את מורא התערבות העליון בחקיקה בלתי-חוקתית. אחרי גרוניס, הבהירו היוזמים, יבוטל הסניוריטי - וסכנת נשיאות נשים תוסר.
בסוף כל משפט הלכתי בעברית יושב גבר. השבוע היה זה שר החוץ של נתניהו שהבהיר ברוסיה מהי דמוקרטיה בעיניו. מהן בחירות חוקיות בעבורו. העליון הוא קיר הברזל האחרון של הדמוקרטיה הישראלית הנרמסת. הזזתו תפרוץ כל גבול. פסילה מתוכננת של רשימה ערבית, להרחקת הערבים מהקלפיות - כשהפעם העליון לא יתערב - היא "רק" ההתחלה. רצונו של גרוניס להתמנות מובן. אבל לא ככה. לא במחיר הזה. לא כשליח מסלקי החבורה העלובה. לא כשליח מסלקי הנשים. לא כמי שאדוני ההלכה יוכלו בקלות ללחוץ את ידו ולשיר יחד. עם זה אסור לשתף פעולה.
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
