גרמניה מעל לכל

עלטה מפתיעה במסדרונות הפרלמנט האירופי בבריסל. השעה שש בערב ובפנים חשוך כמו בחוץ. "מסימני המשבר", מגחך השומר בכניסה, "החגיגה נגמרה, והחגורה מתהדקת". באחת הקומות העליונות יושב מרטין שולץ בארשת פנים ספק רצינית, ספק מבודחת. לפני כמה שנים זכה שולץ - מנהיג הסוציאליסטים בפרלמנט האירופי - בתשומת לב בינלאומית, בזכות תקרית עם סילוויו ברלוסקוני במליאת הפרלמנט. ראש ממשלת איטליה הציג אז את משנת הנשיאות התורנית של ארצו באיחוד. הוא לא רווה נחת מנאום התוכחה שנשא שולץ לעומתו. "מצלמים עכשיו באיטליה סרט על מחנות הריכוז הנאציים", אמר לו. "תוכל לגלם בו את תפקיד הקאפו באופן מושלם".

הסערה שגררו הדברים העידה כי זיכרון המלחמה ההיא עדיין טרי מאוד, וכי גם אם הפיוס באירופה כבר אינו שברירי, הרגישות עדיין רבה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב החדשות והפרשנויות ישירות לפייסבוק שלכם

בעוד כשלושה חודשים ייכנס שולץ לתפקיד נשיא הפרלמנט האירופי. הוא מתייחס לכך ביראת כבוד. לגרמני שעומד בראש מוסד בינלאומי יש אחריות שחורגת מהרגיל, הוא אומר. עליו להיות רגיש ולהתנהל בהתאם למחויבויות הייחודיות מאוד של גרמניה. לנוכח ההיסטוריה שלה, חייבת גרמניה להיות נטועה עמוק באיחוד האירופי. מטרתה העליונה חייבת להיות "גרמניה אירופית" ולא "אירופה גרמנית". הדברים נאמרו ערב הפסגה להצלת האיחוד, שהתקיימה בסוף השבוע האחרון. אלא שתוצאות הפסגה, קובעים הפרשנים, מוכיחות שמה שמתרחש היום באיחוד הוא היפוכה הגמור של אותה מטרה נשגבת:

לראשונה מאז 1945 נהפכה גרמניה לבעלת הבית באירופה, כך נטען. על רקע המשבר ביבשת נתפש המודל הגרמני כנוסחת קסם. גרמניה היא המדינה היחידה בגוש היורו שבה השווקים עדיין בוטחים. היא המפתח להצלת אירופה. הקנצלרית אנגלה מרקל נהפכה, עקב כך, לראשונה בין שווים. על פיה יישק דבר.

אלא שאירופה של "הקוסמת מברלין" היא גם יבשת של סדר ומשמעת, קנסות ועונשים. האמנה הפיסקלית שהגתה מרקל, והעובדה שהיא מסרבת להדפיס כסף ולהנפיק שטרות חוב אירופיים הקימו עליה מקהלה של מבקרים ובליל של סטריאוטיפים, השאובים ממלחמה שהסתיימה כמעט עשור לפני לידתה:

בבריטניה - שהיתה חברת האיחוד היחידה שסירבה לתמוך באמנה הפיסקלית - היה מי שהשתמש בהשוואה החבוטה על צ'מברליין (קמרון במקרה הזה) ששב ממינכן (בריסל) עם ערובות ריקות מהיטלר (מרקל). בצרפת, שחווה באחרונה גל עכור של גרמנופוביה, הושווה סרקוזי לראש הממשלה לשעבר אדואר דלאדייה, השותף הצרפתי לחרפת מינכן. במפלגה הסוציאליסטית נשמעו קולות שהאשימו את מרקל בהנהגת "שיטות ביסמארקיות", וקראו למאבק ב"דיקטאט הגרמני"; באיטליה הצמידו לכרזות הקנצלרית את הקסדה הצבאית של הקייזר; וביוון - "פרוטקטורט כנוע של הרייך הרביעי" - הלבישו אותה במדי אס-אס, והמירו את הכוכבים בדגל האיחוד בצלבי קרס.

אז נכון, אירופה מדברת היום גרמנית שוטפת. אבל גם הצרפתית שלה צחה למדי. גרמניה של מרקל אמנם מובילה את האיחוד. אבל היא יכולה לעשות זאת רק יד ביד עם צרפת של סרקוזי. להלן מרקוזי. שיראק ושרדר, מיטראן וקוהל, ז'יסקאר ושמידט, דה גול ואדנאואר - היו כולם ה"מנוע" של האינטגרציה האירופית, שתכליתה נותרה הקמתה של פדרציה יבשתית. הם הניפו דגל אירופי, אימצו הימנון, הקימו בית משפט ובנק מרכזי, וכוננו מטבע אחיד, שיוביל - כך קיוו - לאיחוד פוליטי. המשבר החריף שאליו נקלעו עכשיו, ושבעטיו החליטו לאמץ אמנה פיסקלית, צריך לסלול את הדרך להגשמת המטרה האולטימטיבית. זו שתנטרל את הרפלקסים הלאומניים; זו שתסלק את הצל הגרמני המאיים ותרחיק מהם את מלחמות הדמים של העבר.

Read this article in English: Who's afraid of Germany?



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5