מי צריך פמיניזם

"אם לאחר כל כך הרבה שנים של עיסוק תקשורתי בסיפור של משה קצב עדיין לא ירד האסימון..." - כלומר, לא הובן עניין ניצול יחסי מרות במקומות עבודה - טוענת מיה צחור ("מעדיפות כותרות", "הארץ", 11.12), "אני זוקפת זאת לחובת מי שמנהלות את הזירה הציבורית: ארגוני הנשים וחברות הכנסת".

נראה שצחור, השקועה עד לצווארה בענייני הטרדות מיניות בעבודה, מבטאת תסכול עמוק מן הפער בין מה שהיא רואה ויודעת לבין הנורמות שרוב החברה עדיין מתעקשת לאחוז בהן. אחרת קשה להבין איך היא הניחה לעצמה ליפול לפח הצפוי ביותר, זה המאשים את הנשים עצמן בהסברה לקויה של עניינן.

האבסורד בטיעון הזה נחשף כשמשווים בין פרשת קצב לפרשת דומיניק שטראוס-קאהן. הלוא בצרפת לא רק שלא קיים חוק נגד הטרדה מינית, אלא ש"כולם ידעו" על ניצול מיני בעבודה, ושתקו, כולל ארגוני הנשים שבניגוד לאלה הישראליים הנודניקים, לא מחו.

והנה, כשנפתחה תיבת פנדורה, והתברר שמדובר בדפוס קבוע, בכירי העיתונאים והפוליטיקאים הצרפתים נחפזו לומר ששטראוס-קאהן "חובב נשים שובב". רובם לא מתרגשים עתה מעדויות נשים שכל חייהן נפלו קורבן לניצול מיני בעבודה. מי אשם עכשיו?

ייתכן שארגוני הנשים בישראל חצו את גבול הטעם הטוב, ואולי אף את גבול התבונה, בפעילות נגד הנשיא לשעבר קצב, בעיקר בהפגנות מול בית המשפט בזמן שבתוכו התנהל הליך לגיטימי ומכובד. השופטת יהודית שבח התייחסה לכך בדעת המיעוט שלה לפסק הדין בעניין קצב בכמה אמירות חריפות ומעוררות מחשבה, כמו זו שבית המשפט "איננו זקוק למעודדות". אך מכאן ועד גינוי הארגונים והטלת האשמה בקיבעון החברתי עליהם - הדרך ארוכה ועקומה.

במציאות החברתית בישראל 2011 נאבקים זה נגד זה שני כוחות לא שווים: תפישת העולם הפמיניסטית-השוויונית והשמרנות הקיצונית. שדה המאבק מתעתע: בחברה הישראלית הגיעו נשים רבות להישגים מרשימים בתחומים רבים, החל בפוליטיקה ובכלכלה וכלה בחיי הרוח, במשפט ובמדע. בתחומים אחרים ישראל מפגרת בהרבה אחרי מדינות מפותחות: הפער בשכר בין גברים לנשים עדיין עצום, יום הלימודים הקצר והמחסור במעונות יום מקשים על הנשים להשתתף ולהתפתח בשוק העבודה, חיי האישות מופקדים בלעדית בידי האורתודוקסיה ההולכת והמקצינה ומחלישה את מעמד הנשים במשפחה ואת כוחן הכלכלי. אבל בחקיקה - ישראל דווקא מובילה.

החוק נגד הטרדה מינית הוא אחד ההישגים המזהירים של אותן נשים שצחור מאשימה עכשיו בהשטחת הדיון. נכון, חלקן נשמעות דוגמטיות, חוזרות על מנטרות נוקשות לעייפה, ובעיקר - נורא לא נחמדות. מה לעשות, מהפכה מחוללות רק עקשניות מושבעות, המשעבדות כל פרט במציאות לעניין שהם מוסרות עליו את נפשן. חלקן שילמו על כך מחיר מקצועי וכלכלי. הח"מ ספגה מאחדות מהן אש צולבת בכל פעם שהעזה להתווכח אתן. אבל האשמתן בחיפוש כותרות פירושה התעלמות מההסלמה במאבק.

פרשת קצב היא הצומת המובהק של ההסלמה: היא מיישמת היטב את החקיקה, אך החברה, המתקשה להפנים את תוצאות שינוי העומק בכללי ההתנהגות בין המינים, נוטה להאשים, כצפוי, את הנשים ה"ליברליות מדי". באווירה כזאת קל למקורבי קצב לטעון כי הוא חף מפשע, קורבן לעלילה נשית. עמדה זו מתחברת להפליא לתביעה להגדיר מחדש את הנשים על פי פרשנות הלכתית מסוכנת, ולמעשה על פי הנורמה האופיינית לחשיבה שמרנית קנאית וחשוכה.

זה המקום הממקד היום את הקרב התרבותי-הפוליטי. ואין לטעות: הנשים (כמו הערבים, כמו ארגוני זכויות האדם) הן רק כלי הניגוח. המטרה היא דמותה העתידית של החברה כולה.

?Read this article in English: Who needs feminism



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5