הח"מ התחנך במוסד נוער דתי ליד כפר חסידים. המחזורים והכיתות היו מעורבים - בנים ובנות. הבנות היו סורגות לבנים את הכיפות, והמוסד היה תחת חסות הפועל המזרחי, מפלגה ציונית מתונה, שלימים יצאו מתוכה ראשוני אנשי ארץ ישראל השלמה. המדריכים והמורים היו ברובם "יקים". משמעת נוקשה. היינו צריכים להתרחץ יום יום במים קרים, ורק בימי שישי זכינו לפינוק של מקלחת חמה. המושג "הדרה" לא היה קיים אז. בערב שבת אחרי הקידוש רקדו בנים ובנות גם יחד. איש לא מת ואיש לא נולד מזה.
בסמוך למוסד, בכפר חסידים, היתה ישיבה שאהבנו לבקר בה. לא כדי להתגרות באברכים הלומדים בקולי קולות כשהם מגלגלים בפיאותיהם. היינו באים לשם, בעלי הכיפות הסרוגות, להתחרות כמה זבובים יכולנו לתפוס בהינף יד אחד. שכן מסיבה כלשהי הישיבה היתה מלאה זבובים.
רק לימים נודע לנו, שהם ימשיכו ללמוד ואנחנו נלך לצבא. הם ימשיכו ללמוד, ואנחנו עלולים להיפצע או להיהרג. באותם ימי ההתבגרות לא חשבנו, שעם הזמן יקומו פה שני עמים יהודיים עוינים זה לזה: רוב ציוני במדינה חילונית מול מיעוט חרדי אלים ובריוני. מיעוט השואף לכפות בכוח את אמונותיו על הרוב, ואחר כך - מיעוט של המיעוט השואף לכפות את ארץ ישראל השלמה על הרוב, יעלה כמה שיעלה. כל זאת בניגוד לתנועה הפוליטית הלגיטימית, שנאבקה בדרכים מדיניות נגד החזרת השטחים, ובניגוד למפלגת העבודה, שיזמה את ההתנחלויות בתקווה הנאיבית שמה שכבשנו יישאר בידינו.
ההתפכחות מהחלום הזה התחילה אט אט, לא רק בעבודה. גם גדול בוני ההתנחלויות התפכח. אריק שרון הזהיר, שהגיע הזמן להתעורר מחלום ארץ ישראל השלמה. אמר, פינה, ונעלם מחיינו. ואז הופיע ביבי.
עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות ישירות לפייסבוק שלכם
היום ברור, שבלי החזרת שטחים לא רק שלא יהיה שלום, אלא גם נידרדר ממלחמה למלחמה. תנועת ארץ ישראל השלמה הפוליטית הולידה את נוער הגבעות, והמאבק נהפך לאלים. יעלה כמה שיעלה. למרות כיפותיהם הגדולות הם מתגרים בערבים, עוקרים את עצי הזית שלהם, הורסים את בתיהם, מחללים את מסגדיהם. הם לא מהססים להרים יד גם על המשטרה והצבא. קשה להאמין שישראל, שבני עמה סבלו במשך דורות משריפת בתי כנסת ומפוגרומים, יכולה לסבול את ההתנהלות הזאת.
מדובר פה בטירוף זוחל, שבא לידי ביטוי בצורות שונות של אלימות. הכותרת "תג מחיר" פירושה לא עין תחת עין, אלא שבע עיניים ואגרופים תחת עין. הם מזכירים את ה"רעים" במערבונים, הדוהרים לעיירה נידחת ויורים לכל עבר. בעברית מדוברת מכנים זאת בריונות.
מחריבי השלום ומהרסיו מתוכנו יצאו, אומרים אזרחי המדינה על פירות הבאושים שהצמיחו תנועות ההתנחלות הלגיטימיות. הם מצפצפים על המשטרה, על הצבא ועל המדינה ועלולים לגרום לאסון על ידי שריפת אל-אקצה, למשל, או פעולה בלתי הפיכה אחרת.
מי היה מאמין, שראש ישיבה ידוע יכריז ש"מוטב לעמוד מול כיתת יורים ולא לשמוע קול של אשה"? מי היה מאמין, שמישהו ינסה להפריד בין המינים באוטובוסים הציבוריים - נשים מאחור, גברים מלפנים, כמו בדרום אפריקה של פעם? הקיצונים מסלפים את הרוח היהודית שהיתה תמיד מתונה ומפויסת.
"תהיו לי אנשי קודש", צוטט הרב מנחם מנדל מקוצק, "אבל תהיו מענטשן (בני אדם)". אפשר להביא מאות ציטטות על האנושיות של היהדות. השאלה היא, היכן האדמו"רים כעת? היכן הרבנים הראשיים שמקבלים משכורת מהמדינה? איפה רבני הערים וראשי הישיבות? למה הם שותקים?
ויותר מכל נשאלת השאלה, היכן גופי הביטחון? הייתכן שידעו להגיע למבחוח בדובאי ולמורנייה בדמשק - כך לפחות טוענים מקורות זרים - אך אינם מצליחים להגיע לראשי הטרור היהודי בגדה? אחרי אירועי השבוע הגיעה העת לפעול נגד אנשי תג מחיר ביד חזקה.
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
