בדרך למדינה אחת ל-2 עמים

אני מקשיב בעניין רב לשיח העכשווי של הימין. חלק מדובריו מכים על חטא, אחרים תוהים "מה קרה לנו?" ואילו אחרים מקוננים: "כנגדנו הם, נוער הפרעות, פורעים". לכולם יש מכנה משותף אחד - השמאל: אויב נורא ואפל שבגללו הכל משתבש להם. שד ערמומי וחמקמק השולט בתקשורת, בלשכת בנימין נתניהו ובדיפלומטיה העולמית. בלעדיו כל הטוב שלהם כבר היה מובן לכל, מתבכיינים הבריונים בהיסמרטטות עצמית. מעניין עד מתי יפחדו מהדחליל הזה, שאינו מרשים כבר אפילו את עצמו.

ברוב 30 השנים האחרונות החזיק הימין בשלטון, אך רק למעט מאוד זמן שיחררה אותו מפלגת העבודה מלפיתתה. העבודה ההיסטורית מעולם לא הסכימה לקבל את העובדה שהישראלי מעדיף את הליכוד וגרורותיו. היא אף פעם לא הסכימה להיפרד מהממשלה, ונהפכה לעלה התאנה האולטימטיבי, לתעודת הכשר למחדלי הימין בכל תחום אפשרי, המטהרת הראשית של כל שרציו.

ברוב טובו הואיל אהוד ברק להכות במפלגת העבודה את מכת המוות, ושלח את ישבני עמיתיו לשעבר למושבי האופוזיציה. רק ימים יגידו כיצד יתעצבו שם מחדש רוחם וערכיהם. דבר אחד ברור: ממשלת נתניהו הנוכחית היא ממשלה בלא שום ספיח של שמאל או מראית עין של שמאל. הם שם לבד. כל הלכלוך הזה הוא שלהם והם צריכים לנקות אותו לבד. ככה נראית ממשלת ימין בלי השמרטפית הבלה. זאת קואליציית החלומות שלהם: חקיקה ימנית, לאומנות פשטנית וכלכלה אכזרית. אלה הם. זה מה שהעם בחר וזה מה שהעם קיבל.

לנו אסור להפריע להם. תנו להם ללכת את כל הדרך עד הסוף. עד סוף החקיקה, עד סוף התפישה המדינית שלהם. תנו להם לשלוט. לא רק שאסור להפריע צריך להתרחק מכל שיחה אתם. כשהם מעלים להצבעה את החוקים הנואלים שלהם אסור להיות שותף להצבעה. לבל יגידו שזה עבר ברוב על פני מיעוט. אסור לשתף פעולה עם אחיזת העיניים הדמוקרטית הזאת. אלה הצבעות שצריכות לעבור בלא שום נוכחות של מיעוט, רק של הדיקטטורה הימנית-דתית.

לאופוזיציה אסור יותר לצאת ביוזמות שלום משלה, הן רק מחמירות את המצב. הן מייצרות אשליה בבית ובחוץ שהמציאות הנוכחית היא זמנית. שניתן עוד להחזיר את השדים המפוטמים לבקבוק הקטן שלהם. וזאת הרי רמייה צינית, כי אי אפשר. עברנו את כל הקווים האדומים ואת כל הנקודות שמהן אין חזרה. עד היום נדדנו, אנשי השלום, בעולם, והפצנו תקווה לפתרונות קרובים, בעוד הם מקבעים עובדות מייאשות על פני האדמה. עם הזמן הרטוריקה שלנו ניצחה ("שתי מדינות" אמר נתניהו), ומתה. ואילו מעשיהם ניצחו וכבר הורגים את כולנו. אז די לאשליה. אין יותר שתי מדינות בין הירדן לים. שייסעו להם הכצל'ה והאלקינים בעולם, ויציגו את יפי פניהם בלי שכבת האיפור המטעה שלנו.

בינתיים אנחנו צריכים להרהר בדרכי כניסתנו לשיח הישראלי החדש. יש בו פוטנציאל מרתק. הנוסחה המדינית הבאה שתחליף את שתי המדינות לשני עמים תהיה נוסחה אזרחית. לכל אדם בין הירדן לים יש זכות שווה לשוויון, צדק וחירות. במלים אחרות, יש סיכוי סביר מאוד שבין הירדן לים תהיה רק מדינה אחת, לא שלנו ולא שלהם, אלא משותפת. היא עלולה להיות מדינת אפליה לאומנית, גזענית, דתית ולא דמוקרטית בעליל, כמו זאת הקיימת היום. והיא יכולה להיות משהו אחר לגמרי. ישות עם בסיס משותף לשלושה שחקנים לפחות: לימין האידיאולוגי שמוכן לבדוק את היתכנותה, לשמאל שחלקו משתחרר בימים אלה מאשליות ה"יהודית ודמוקרטית", ולחלק לא מבוטל משכבת האינטליגנציה הפלסטינית. המסגרת התפישתית מוסכמת - מדינה דמוקרטית השייכת לכל אזרחיה. התכנים היישומיים יכולים להיות כר פורה למחלוקות וליצירתיות. זאת הזדמנות שכדאי לנצלה, למרות הניסיון המפואר שלנו בהחמצת כל הזדמנות ובהאשמת כולם חוץ מעצמנו.

Read this article in English: Now it's your turn



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות