מתרגלים לשירת תוכי-דן

כוחו של הרגל גדול מכוחו של גורל, כי ההרגל חורץ את גורלנו. השגרה - אם כל רע - היא שעולה מהרחצה בשלולית, ולאחותה קוראים השלמה.

פעם אמרתי לאסיר משוחרר: אני משתדל להיות אדם הגון, כי איני מסוגל להיכלא ולו ליום אחד. מתרגלים, הוא אמר לי, מתרגלים, תתפלא.

לדברים רבים כבר הורגלנו: מי עוד מדבר כאן על "שלום", המלה עצמה מצחיקה נורא. רק אנשים מרחפים מעלים את זכרו. מתהלך בינינו יחיד בדור, שפעם קיבל פרס באוסלו, ויש הסבורים שהמציא את הדינמיט או את האצטון. הוא עצמו שכח בעבור מה זכה, מאז שנפנה לעסוק בננו-טכנולוגיה ובספרות יפה.

הורגלנו לבית משפט עליון, שאותו מורידים עד לדיוטה התחתונה. הלכותיו אינן הלכות, פסיקותיו אינן פסיקות; המלצות בלבד. מוטב כבר להמרות את פי הבג"ץ מאשר לשים אותו ללעג: עכשיו יזיזו חמישה קרוואנים בחמישים מטר, כאילו יצאו ידי חובה. מה כאן חדש; הרי זאת השגרה מאז חבש יגאל אלון למתנחלי חברון מצנפות טבחים, ושמעון פרס נתן בידיהם אתי חפירה של ארכיאולוגים בסבסטיה. בני בגין הוא בן-ממשיך - נאמן בית המשפט ואביר שלטון החוק כאבותיו הרוחניים; אביו הביולוגי נהג אחרת.

הורגלנו לכישלונות יתומים, למחדלים בלי אחראים. ממחדל למחדל כוחם יגדל: במלאות שנתיים לאסון, יקבלו בנימין נתניהו ואלי ישי את עיטור לוחמי האש, שיונפק במיוחד לכבוד האירוע על ידי החברה הממשלתית למדליות. אמנם קים ג'ונג-איל מת השבוע בצפון קוריאה, אך פולחן האישיות חי על הכרמל. איפה הוא, אליהו, שיילחם לנו - על ההר הזה ממש - בנביאי השקר; שיגלה את אלוהיו בקול דממה דקה, ולא ברעש ובצלצולים, לא ברוח ובאש ובסופרטנקר, אפילו לא בדו"ח מבקר המדינה.

לטמטומנו חשבנו, שהראשונים "להבין את גודל האירוע" היו 44 המשפחות השכולות, ויחד אתן הבינו פליטי בית אורן, ימין אורד ועין הוד, שראו את מעשי ידם נשרפים אל מול הים. אבל טעינו, כהרגלנו; גם זה כוחו של הרגל.

זה הרגל רע, להתרגל. כעת מרגילים אותנו לדברים נוספים: כמה פעמים, לדעתכם, עוד יוכל נשיאנו להזדעק על כל מסגד שהוצת או חולל; כמה פעמים עוד ינחה ראש ממשלתנו כמואזין ברמקול את כוחות הביטחון לתפוס מיד את "האנרכיסטים". גם למדבר יש גבול ולקול-קורא, פנו דרך לנבלות שבדרך, שגם אותן "לא נסבול".

כשם שלא סבלנו את השפלת הנשים, ששרו או שתקו או דיברו יותר מדי. הרי לא תצפו מפרס ומנתניהו העסוקים, שיקומו כל בוקר וישלמו בשפתיהם מס ערך מוסר. השגרה עושה את שלה, האוטובוסים ממשיכים לנסוע לאלבמה ובחזרה, סף ההתקוממות עולה בהתמדה, ואפילו "המנהיגים היקרים" מתקשים לזייף אורגזמת זעזוע בכל שבוע.

וכשם שלא סבלנו פעם - מתי זה היה - את ההפרדה בין בנות לבנים מגיל חמש המסוכן, ואת החציצה בין תלמידות אשכנזיות לספרדיות; ואת הילדים מאתיופיה קברנו חיים מחוץ לגדר; "לא נסבול ולא נשלים", אך אין מי שינקוף אצבע לתיקון, פן יחסרו לקואליציה אצבעות.

התרגלנו, מתרגלים, ויש מי שסומכים על כושר ההתרגלות שלנו. אולי לא שמתם לב, אבל כל אישיותכם השתנתה, התעוותה, בזמן שהתרגלתם. בפעם הבאה, כשתוכי-דן יזמר ככנרית את שבחי המנהיג-בחסד-עליון, שוב האוזן לא תצרום, היא כבר מורגלת. ציפור זרה בארצנו הפכה לציפור מקננת.

Read this article in English: We've grown accustomed to their face



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5