הכיבוש הוא לא רק עניינינו

מכל טענותיה של ישראל נגד העולם יש אחת חצופה ועזת מצח במיוחד: שומו שמים, העולם "בוחש" בענייניה הפנימיים של מדינת היהודים. כשהילרי קלינטון מעזה לומר: "אני לא מבינה מה הולך אצלכם... זה מזכיר לי יותר את איראן מאשר את ישראל", המענה הציוני ההולם הוא: "עדיף שנבחרי ציבור יתרכזו בנעשה במדינותיהם" (השר גלעד ארדן); כשאירופה מתקוממת נגד פשעי השנאה בישראל התגובה החצופה היא: "הם השתלחו בישראל ברזולוציות הכי נמוכות" (דיפלומט ישראלי); וכשהעולם מתעניין ביחסה של ישראל לפליטים ולמהגרי עבודה התשובה היא: "להפסיק את הבחישה הזרה" (רונן שובל).

ישראל היא אולי המדינה האחרונה בתבל שיש לה הזכות להתקומם נגד בחישות זרות. מי שמאז הקמתה (ועד היום) לא פוסקת לפעול בכל העולם להעלאת יהודים לארץ; מקיימת במחשכים פעילות מחתרתית וחתרנית במדינות בעלות משטרים אפלים ובאחרות היא מקיימת, לאור היום, פעילות שמטיפה לאזרחיהן היהודים לגלות מהן ולעלות לישראל, או למצער להזרים לה כספים; מי שמרעישה עולמות נגד גילויי אנטישמיות בעולם, מקיימת מערכות חינוך יהודיות וציוניות אלטרנטיביות ברחבי תבל ומנגד קוראת לעולם להחרים את רצועת עזה בגלל עליית החמאס לשלטון; מי שפעלה בלבנון ובמדינות אחרות לתמיכה בעדה אחת נגד האחרת - היא מדינה שלא מפסיקה לבחוש בענייניהן הפנימיים של מדינות וישויות זרות. לה אסור לומר מלה על בחישה זרה.

אבל לא רק בשל כך טענותיה של ישראל נגד בחישה בענייניה הפנימיים חצופות ומגוחכות. העולם החדש מרבה להתערב בענייניהן הפנימיים של מדינות - וישראל אינה מתנגדת לכך. העולם הפציץ את קוסובו ולוב, כדי לשחררן מעריצויות. הוא פלש לעיראק ולאפגניסטאן, למטרה דומה. הוא מאיים על איראן, מפני שהיא מפתחת נשק גרעיני, גם זה לכאורה עניינה הפנימי, והוא מפעיל סנקציות נגד סוריה, שבעקבותיהן אולי תבוא גם מעורבות צבאית, וגם זה בשל ענייניה הפנימיים. זה תפקידו של העולם, כך עליו לנהוג כל אימת שהוא מזהה עוולות משוועות או רודנויות מסוכנות.

עשו לנו לייק וקבלו חדשות, עדכונים ופרשנויות מהארץ לפייסבוק שלכם

ישראל אינה רודנות, זולת המשטר הנהוג בשטחי הכיבוש שלה, שהוא רודנות ארוכה ואכזרית, אבל דווקא לכן מצפה העולם מישראל לאמות המידה הנהוגות במשפחה שאליה היא שואפת להשתייך. העולם דווקא נמנע עד כה מלהתערב באמת בנעשה ברודנות הכיבוש, שם ישראל ממשיכה לעשות ככל העולה על רוחה, מתוך צפצוף מתמשך על כל העולם, אבל עכשיו הוא מתחיל למקד את מבטו גם במה שמתרחש באחרונה בישראל פנימה. זאת זכותו, זאת חובתו. בניגוד לדברי הבלע והאיוולת של שר החוץ, רק כך יכול העולם להיות רלוונטי. כן, העולם נגוע לעתים בצביעות ובסטנדרטים כפולים, אבל זה לא מנקה את ישראל ולא מאפשר לה לטעון נגד מעורבותו. אם העולם רואה אפליית נשים, קיפוח פליטים ומהגרי עבודה וחקיקה לאומנית ואנטי-דמוקרטית, הוא משמיע את קולו. ישראל לא יכולה להגיב כסוריה וכלוב ולטעון: הניחו לנו, אלו עניינינו הפנימיים.

אבל כל זה רק הקדימון לקראת ההתערבות הגדולה, בוטה מכל מה שהכרנו, ודווקא ברזולוציה גבוהה, אולי כבר בקרוב. אחרי שהעולם ייוואש סופית מפתרון שתי המדינות, שאין לו כבר הרבה סיכויי מימוש מציאותיים, הוא יפנה את מבטו המודאג לעבר זכויות האדם וזכויות האזרח הנהוגות במדינה האחת, שכבר קמה לנו למעשה. אז יגיד העולם: רציתם כיבוש, רציתם התנחלויות - ניאלץ לקבל זאת, באין עוד דרך חזרה. אבל לא נקבל, בשום פנים ואופן לא, ששני מיליון פלסטינים בגדה ימשיכו לחיות לעד ללא זכויות אזרח, ומיליון וחצי פלסטינים בעזה יחיו בתנאים של חצי מצור. לא נסכים שבמזרח התיכון החדש, שמתקומם נגד רודנויות, תימשך הרודנות הזאת. העולם החדש יאמר אז לישראל: הישארו בשטחי הכיבוש, אבל העניקו לכל תושביהם זכויות שוות וצודקות. ומה תגיד אז ישראל? התערבות בענייניה הפנימיים? בחישה זרה? הצחקתם את העולם ואת שוחרי הצדק המתרבים שבו.

Read this article in English:Our internal affairs



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5