מי יגן על הגברים?

פעם זה לא היה יכול לקרות. פעם שר האוצר הוא שקבע, וראש הממשלה היה נותן לו גיבוי. היום הם חלשים כל כך, מפוחדים כל כך, עד שכל חבר כנסת עושה להם בית ספר.

היום הכל זה פופוליזם. הכל חשבונות פוליטיים לטווח קצר. היום חברי הכנסת מתחרים ביניהם מי יחלק יותר ומי ייצא טוב יותר בעיני הציבור. כולם רצים לפריימריס מהשנייה שבה נבחרו לכנסת; וכך יוצא, שיו"ר ועדת העבודה והרווחה, חיים כץ, חזק יותר וקובע יותר הן מבנימין נתניהו והן מיובל שטייניץ.

נתניהו הוא שהוביל, כשר האוצר ב-2004, את הרפורמה בפנסיה. התברר אז, שתוחלת החיים עולה בשנה וחצי מדי עשר שנים, ולכן יש צורך בהגדלת מספר שנות העבודה והחיסכון, כדי שיהיה במה לממן את שנות הפנסיה הרבות.

בעקבות התפתחויות אלה הוחלט אז להעלות את גיל הפרישה לגברים ל-67 ואת גיל הפרישה לנשים ל-64, בשתי פעימות. הפעימה הראשונה בוצעה, וגיל הפרישה לנשים הועלה ל-62. אבל הפעימה השנייה, שהיתה אמורה להתחיל בשבוע הבא (ב-1 בינואר 2012), כבר לא תבוצע. כץ לא רצה בה, ולא עזר לשטייניץ כלום. גם לא לנתניהו. כץ הביס את שניהם בקלות, והגיש הצעת חוק הדוחה את הטיפול בנושא ל-2017. ועד אז, או שהפריץ ימות או הכלב. ברור שלצד כץ עמדו כל חברי הוועדה. כולם רוצים להיות טובים.

מדובר כאן באפליה בוטה כלפי גברים. לא רק שהגברים עובדים במקרים רבים בעבודות פיסיות שוחקות וקשות בתעשייה, בבנייה, בחקלאות ובתחבורה, אלה שהם גם מסבסדים את הפנסיה של הנשים. כי הרי אין יש מאין. אם קבוצה אחת באוכלוסייה מקבלת זכויות יתר, קבוצה אחרת מממנת אותה. ואמנם, הגברים נאלצים לעבוד יותר שנים, עד גיל 67, והם גם חיים פחות. נשים חיות בממוצע עד גיל 83, אך גברים פורשים לעולם האמת כבר בגיל 79. כלומר, הנשים נהנות מהפנסיה במשך ארבע שנים יותר; לכן על פי הצדק הטבעי, עליהן לעבוד יותר שנים, לא פחות.

אבל במצב הנוכחי האשה נהנית מכל העולמות. היא אינה מחויבת לפרוש בגיל 62; היא רשאית לכך. אם תרצה, תמשיך לעבוד עד גיל 67. אם כך, מדוע לתת את הפריווילגיה המשמעותית הזאת רק לנשים? מה יש, גברים הם לא בני אדם? אם תדקרו אותם לא יזוב מהם דם?

היום, בקרנות הפנסיה החדשות, הצבירה נעשית על בסיס אישי. לכן אשה שתפרוש בגיל 62 תזכה לפנסיה נמוכה, הן משום שעבדה מעט שנים והן משום שתוחלת החיים שלה גבוהה יחסית. לכן העידוד לפרישה מוקדמת פירושו חיי עוני לנשים פנסיונריות. כמו כן, מעביד היודע שהעובדת תפרוש כבר בגיל 62 נוטה שלא לקדם אותה לתפקידי ניהול הכרוכים בהכשרה ובהשקעה. זאת הסיבה לכך שעפרה פרידמן, יו"ר נעמת לשעבר, מתנגדת בכל תוקף לקביעת גיל הפרישה הנמוך (62) לנשים.

הכיוון הכללי בכל מדינות המערב הוא העלאת גיל הפרישה. יוון וצרפת מעלות עכשיו את גיל הפרישה בשנתיים. במדינות סקנדינוויה גיל הפרישה לנשים נע בין 64 ל-67. ארגון ה-OECD ממליץ להעלות את גיל הפרישה לגברים ל-66.6 ואת גיל הפרישה לנשים ל-65. בישראל ההמלצה ביחס לגברים כבר מיושמת. מדוע לא ליישם אותה גם ביחס לנשים?

"ועדת ניסן", שבדקה את הנושא בישראל, המליצה לפני חצי שנה להשוות את גיל הפרישה לגברים ולנשים ולקבוע אותו ל-67 לכולם, כדי "לאפשר מערכת ביטחון סוציאלי יציבה ובת קיימא". אין צורך ללכת רחוק כל כך ואפשר לתת יתרון לנשים. אבל גם לא צריך להגזים. גם פרישה בגיל 64 היא הטבה משמעותית ביותר.

לכל אורך הדיון הציבורי, נתניהו ושטייניץ לא יצאו נגד כץ. שניהם אמנם בעד העלאת גל הפרישה לנשים ל-64, אבל הם אינם מעזים לדבר. גם אצלם השתלט הפופוליזם. גם הם רוצים לשאת חן בעיני הבוחרות, ולעזאזל מערכת הביטחון הסוציאלי ותקציב המדינה.

Read this article in English: Who will protect the men?



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות