אימת הפיוס

אפשר רק לשער את עוצמת הרעד שאחז בברכיו של מחמוד עבאס כששמע שבנימין נתניהו לא ינהל אתו יותר מו"מ אם חמאס יצטרף לממשלה פלסטינית. הכל יקרוס עכשיו ברעש גדול, חושב ודאי עבאס. שרטוט הגבולות ייכנס להקפאה עמוקה, המשאיות שמפנות את בסיסי צה"ל מן השטחים יבלמו בחריקה, טקסי הפרידה ממפקדי צה"ל יבוטלו, המתנחלים שכבר ארזו את מיטלטליהם יחזרו לבתיהם והתזמורת הפלסטינית הלאומית תקפל את תווי "התקוה" שהתבקשה לנגן לרגל חתימת הסכם השלום.

הקליידוסקופ המזרח תיכוני מחליף צורות, מערבל את ההוויה בקצב מטורף, אך ישראל תקועה בקהלת - מה שהיה הוא שיהיה. שוב חמאס מנהל את המדיניות הפלסטינית ועבאס חוטף על הראש.

המדינה הפלסטינית עמדה על סף הכרה באו"ם, אך שלטון חמאס בעזה מנע זאת. איך אפשר להכיר בחצי מדינה? הסכם אוסלו וההסכמות שנולדו בעקבותיו חוזרים ומדגישים שעזה והגדה הם שני חלקים של אותה יישות, וכל עוד חלקה האחד מונהג על ידי ארגון טרור שאינו מכיר בישראל, אי אפשר להכיר במדינה הפלסטינית. והנה, באדיבותה הרצחנית של סוריה, בסיועה של מצרים ובתמיכת ירדן, חמאס מעיין מחדש במפת הטופוגרפיה המדינית של האזור ומשנה נתיב. לא עוד מאבק מזוין בישראל, אלא מאבק עממי, כלומר הפגנות ומרי אזרחי, נכונות לבטל תנאי יסוד בהצטרפותו לאש"ף, הבנה שעליו להכיר בהסכמים שאש"ף חתום עליהם וחזרה אל תיבות הקלפי כדרך מוסכמת להשיג את הניצחון הפוליטי. חמאס אינו יכול להיות צדיק יותר מן האחים המוסלמים, ואם האחים משתתפים במשחק הפוליטי במצרים, וגם מנצחים בו, גם הוא יכול.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הדעות והפרשנויות ישירות אליכם

שש שנים חלפו מאז הבחירות האחרונות בשטחים, שבהן נחל חמאס ניצחון סוחף. בחירות שמקור סמכותן היה הסכם אוסלו שנחתם בין אש"ף לבין ישראל, ושהממשל האמריקאי היה הכוח המניע העיקרי שלהן. מאז התחרט הממשל כמה פעמים על השאפתנות הדמוקרטית שלו, ויחד עם ישראל החרים את התוצאות. גם הנכונות של חמאס לשתף פעולה עם ישראל ולו במישור המינהלי נדחתה במקל ארוך. "חמאס או עבאס" נהפכה לסיסמה מדינית - תירוץ מצוין לישראל לפרוש מתהליך מדיני משמעותי.

האשליה שנמכרה מאז היתה שאפשר לחתום על הסכם נפרד עם הרשות הפלסטינית ולהמשיך להפציץ בעזה. להניח לפלסטינים להקים מרכולים ודיסקוטקים ברמאללה ובאותה עת לחנוק מיליון וחצי פלסטינים בעזה. הפילוג בין פתח לחמאס נתפש כאירוע בלתי הפיך, כזה שאפשר לסמוך עליו שינציח את הקיפאון המדיני. פתחלנד וחמאסטאן נצרבו בתודעה הישראלית כשתי מדינות לשני עמים, העם בגדה והעם בעזה, ולא כסכסוך בין הנהגות פוליטיות. האפשרות שהפלסטינים יראו בפילוג הזה אנומליה לא עלתה כלל על הדעת.

אבל דברים קורים. חמאס ופתח מתפייסים לא בגלל עיניה הכחולות של ישראל, אלא משום שזהו אינטרס פלסטיני, והנסיבות האזוריות הכשירו את הקרקע למימושו. ישראל יכולה להתעלם מן ההתפתחות הזאת, להילחם בפיוס עד חורמה, או לנסות ולתקן את הטעות המדינית שעשתה לפני חצי תריסר שנים.

אין צורך לעצור את הנשימה. ישראל הרי כבר הודיעה מהי בחירתה. אבל שעשועי דמיון אינם אסורים, עדיין, ומותר לחשוב מה היה קורה אילו היתה מודיעה שהיא רואה בחיוב את הצהרותיו של חאלד משעל, מקווה שחמאס יהפוך למפלגה פוליטית לגיטימית ותסכים לשאת ולתת עם כל ממשלה פלסטינית נבחרת שתיאות לשאת ולתת אתה. הרי ממילא ממשלה כזאת, שתקום על יסוד הסכמה פלסטינית, תהיה מקובלת על רוב מדינות העולם, דבר שיהפוך את סרבנותה של ישראל לבלתי רלוונטית. מותר גם לתהות: כלום תסרב ישראל לנהל מגעים עם ממשלת מצרים שתורכב על ידי האחים המוסלמים? האם תבטל את הסכם השלום עם ירדן אם המלך הירדני יעניק מקלט להנהגת חמאס? אז מדוע להחרים דווקא את הרשות הפלסטינית?

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות