רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבן מקיר תזעק

תגובות

בגדה המערבית, על אדמות מדינה שישראל הקצתה לשם כך, פועלות מחצבות ישראליות ש-94% מתוצרתן משונע לתחומי מדינת ישראל לצורך בנייה. המשמעות היא שישראל נוהגת במשאבי טבע שבשטחים הפלסטינים כבשלה. זאת, על אף שהיא מחזיקה בגדה במצב של כיבוש צבאי, שבו המדינה הכובשת לא נעשית לריבונית, אלא משמשת מעין נאמן שאמור לנהל את השטח באופן זמני עד לסיום הכיבוש, לטובת האוכלוסייה המקומית.

כיצד, אם כן, ריבע בג"ץ את המעגל ודחה עתירה כנגד פעילות מחצבות אלו? בתקנות האג נקבע שהמדינה הכובשת תיחשב רק כמנהלת בנדל"ן בשטח הכבוש, ואף כי היא יכולה בתור השולטת הזמנית בשטח ליהנות מהפירות המצטברים מהנכסים - אסור לה להשתמש ב"קרן" ולפגוע בנכסים עצמם. הקמת מחצבות חדשות וכרייה בהן, תוך העברת התוצרת לישראל, אינה בגדר הנאה מ"פירות" מהנכס (כמו, למשל, איסוף דמי שכירות על ידי המדינה), אלא שימוש של המדינה הכובשת במשאבי הטבע של השטח הכבוש לטובתה.

בג"ץ הכיר בכך שישנם ספקות כבדים סביב השאלה אם הקמת מחצבות חדשות וכרייה בהן יכולה להיחשב "הנאה מפירות" - או שמא מדובר בעצם בפגיעה במשאבי השטח הכבוש - אך פסק שאורכו של הכיבוש הישראלי בשטחים מחייב "התאמת הדינים למציאות בשטח", והקמת המחצבות היתה חלק מפעילות פיתוח שעשה הממשל הצבאי. הוא גם הסתמך על כך שעל פי הסכמי אוסלו, שאלת עתיד המחצבות אמורה להיות נידונה בין ישראל לפלסטינים.

קביעות אלו עומדות בניגוד לעקרונות דיני הכיבוש במשפט הבינלאומי. ההסתמכות על היות הכיבוש מתמשך, וכדברי בג"ץ, הצורך לאמץ לאור כך ראייה "רחבה ודינמית" של חובות המפקד הצבאי בשטח, מזמינה את השאלה "הרצחת וגם ירשת"?. התארכות הכיבוש לא יכולה, תחת כסות "פיתוח השטח הכבוש" ומתן פרנסה לתושביו, להצדיק הקמת מחצבות שמנוהלות על ידי חברות ישראליות ושרוב תוצרתן מועבר לישראל - גם אם התמלוגים שמשלמות החברות מועברים לממשל הצבאי בשטחים, שבוודאי שעיקר פעילותו כיום אינו לטובת האוכלוסייה הפלסטינית.

כאשר המדינה הכובשת מנצלת את משאבי הטבע של השטח הכבוש לטובתה, ולא לטובת האוכלוסייה המקומית בלבד, זה מזכיר יותר קולוניאליזם מאשר כיבוש. העובדה שבית המשפט עצמו בירך על הצהרת המדינה שלפיה לא יוקמו מחצבות חדשות, מעידה על הסתירה הפנימית שבפסיקה: אם המחצבות הן חוקיות, מדוע לא להתיר חדשות?

בנוסף על כך, ההסתמכות על הסכמי אוסלו לא נותנת משקל לכך שעל סמך הסכמי הביניים, הסמכות על המחצבות היתה אמורה לעבור לפלסטינים בהדרגה, ושבהיעדר משא ומתן על הסכמי קבע, אין בהסכמי אוסלו כדי להכשיר את קיבוע השליטה הישראלית בהן. יתרה מכך, המשפט הבינלאומי לא מאפשר לצמצם את זכויות תושבי השטח הכבוש באמצעות הסכמים שנחתמים עם המדינה הכובשת.

אבן מקיר תזעק, שכן סיפורן של המחצבות ופסק הדין של בג"ץ בעניינן ממחישים כיצד תחת הכסות של משטר כיבוש זמני, מתנהל סיפוח זוחל של הגדה ומשאביה לטובת ישראל, ותחת הטיעון של "פיתוח" האזור מנצלת המדינה הכובשת את משאבי הטבע - במקרה זה אבן וחצץ - של האוכלוסייה הכבושה.

אייל גרוס מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב וחבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות