הכתובות שעל הקיר

הכתובות חקוקות על הקיר, בזו אחר זו, חדות ובהירות: חאלד משעל הורה להפסיק את הטרור נגד ישראל ואומר, כי ארגונו יסתפק במחאה עממית; החמאס מצהיר שהוא תומך במדינה פלסטינית בגבולות 67'; הרשות הפלסטינית ויתרה על הקפאת ההתנחלויות כתנאי לחידוש השיחות, תמורת שחרור מאה אסירים. מה עוד נבקש?

גם מן העבר השני, הכתובות ברורות וחדות: ישראל מתעלמת מהשינויים בעמדות הפלסטיניות, מרבית התקשורת מטשטשת אותן בשיטתיות, מקורות ביטחוניים אומרים ש"לא ידוע לנו" ו"מדובר בשינוי טקטי בלבד". ישראל גם דוחה את התנאי המזערי של הרשות לחידוש השיחות. לא ולא, לא ולא - כמיטב הסרבנות הישראלית.

אבל הפעם ישראל לא מסתפקת רק בכך: לפתע פתאום, ביום השנה השלישי ל"עופרת יצוקה", שוב משמיעה מקהלת הצמרת הביטחונית איומי התקפה על עזה. הרמטכ"ל, אלוף פיקוד הדרום הקודם ומפקד החטיבה הדרומית, כולם אומרים שאין מנוס אלא לצאת ל"עופרת יצוקה 2"; המח"ט אפילו הבטיח שזו תהיה "כואבת" ו"כוחנית" מקודמתה. עוד יותר כואבת מ"עופרת יצוקה" המזוויעה, המח"ט? מילא סרבנות השלום הישראלית הקבועה - הרי את הפלסטינים אנחנו תמיד לוקחים ברצינות רק כשהם מדברים מלחמה וטרור; כשהם מדברים שלום ומו"מ אנחנו מבטלים את דבריהם. אבל מה פתאום התקפה על עזה? למה, מה קרה? האם יכול מישהו להסביר את הלמות תופי המלחמה הצורמת והנפסדת הזאת, זולת בצורך המובנה הזה של ישראל לאיים ולאיים? אבל הניסיון מלמד, שישראל לא רק נובחת וכי לאיומיה יש דינמיקה משל עצמם.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והפרשנויות ישירות לפייסבוק שלכם

תזכורת לרמטכ"ל המאיים ולמח"ט המתלהם: "עופרת יצוקה", סימן 1, הסבה לישראל נזק עצום. מתוך הקסרקטינים אולי לא רואים את זה, אבל דעת הקהל בעולם שינתה בעקבותיה את יחסה לישראל באורח דרמטי. ישראל נהפכה למוקעת כפי שלא היתה מעולם, תמונות עזה נצרבו עמוק בתודעת העולם. תזכורת נוספת לקצינים: מצרים חדשה הולכת ומתגבשת לנגד עינינו, כזאת שכנראה לא תעמוד עוד מנגד לנוכח התקפה ברוטלית נוספת על רצועת עזה, שחזרה להתמקם בחצרה האחורית. האחים המוסלמים העולים הם אחים לחמאס, מוטב שלא להתגרות בהם שלא לצורך.

צה"ל התגאה בסוף השבוע בכך שכוחותיו הרגו 100 פלסטינים בעזה בשנה האחרונה, שנה שבה לא נהרג ולו ישראלי אחד, השבח לאל. כך "שיפרנו" את הפרופורציה המבעיתה של הרוגי "עופרת יצוקה": אחד למאה במבצע ההוא, אפס למאה בשנה השנייה אחריו - מחירי מבצע. גם מטחי הרקטות על הדרום, אכן בלתי נסבלים, באו כמעט כולם בתגובה על פעולות החיסול של צה"ל בעזה. אז למה לנו מלחמה עכשיו?

אילו היתה ישראל שוחרת שלום מעט יותר, היא היתה ממהרת לברך על השינויים בעמדות הפלסטיניות. זה לא היה פוגע באינטרסים האמיתיים שלה כהוא זה. אילו היתה הגיונית מעט יותר, היא היתה מנסה לפחות לאתגרם: הבה נשחרר מאה אסירי פתח, הפעם ללא חטיפת חייל, ונחזור לשולחן הדיונים, זה שרוממותו בגרוננו. אבל במקום לעודד את ההתמתנות, אמיתית או מדומה, אסטרטגית או טקטית, ישראל ממהרת לחנקה באבה. וכי למה שהחמאס יתמתן, אם המענה הישראלי הוא באיומים על עזה? ולמה שהרשות תתגמש, אם המענה הוא סרבנות?

ישראל עסוקה עכשיו ביריקה ברחוב החזון איש, ואין לה עניין בפתרון בעיותיה האחרות, הגורליות מכולן. אבל אין לה כעת שום סיבה שבעולם לצאת לעוד התקפה על עזה, כבר ראינו למה גרמה קודמתה. כבר קצת משעמם לכתוב את זה (ובוודאי גם לקרוא את זה): אין דבר שמסכן את ישראל יותר מהעדר הסדר עם הפלסטינים. משעמם לא פחות לשוב ולשאול: אם לא ולא - מה כן? לא לרשות ולא לחמאס, לא לעבאס ולא למשעל, לא לאירופה וגם לא לאמריקה - ולמי כן? ומעל לכל, לאן מועדות פנינו? הכתובות שעל הקיר חקוקות בזו אחר זו, חדות ובהירות, והן מדכדכות ומדאיגות מאוד.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות