חמאס מציע שלום? לא שמענו

למקרא העיתונים בימים אלה עולה תחושת דז'ה וו. כאילו עכשיו 2002 והיוזמה הסעודית מועלית לראשונה: כל מדינות ערב מציעות לישראל נורמליזציה מלאה "בהקשר של שלום", בתמורה למדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67' ומציאת פתרון צודק לפליטים. יוזמה היסטורית מדהימה. על פניה, החלום הגדול של ישראל וניצחונה המושלם. אבל השלטון הישראלי אפילו לא מגיב. הוא מתעלם, כאילו לא היתה מעולם. ב-2007 היוזמה הסעודית שבה ומאושרת על ידי הליגה הערבית, ועדיין - אין קול ואין עונה. אפילו ארגון המדינות האיסלאמיות מאשר את היוזמה, אבל ישראל - שום דבר. היא אפילו לא חושבת להיכנס למשא ומתן.

העניין הוא שלא רק השלטון מתעלם. העניין הוא שהתקשורת הישראלית, בהיותה מאז ומעולם ממסדית להחריד, גם היא כמעט והתעלמה מהיוזמה הסעודית. עד כדי כך התעלמו כולם, שהרוב המכריע של אזרחי ישראל - כן, אתם ואתן - בכלל לא יודעות על קיומה של היוזמה והתוכן ההיסטורי המהפכני שלה. וגם אלה שהבחינו בה חשבו לעצמם: אם כולם כל כך מתעלמים, בוודאי מדובר בדבר זניח, וזה כנראה אני שלא הבנתי נכון.

והנה עכשיו, בזמן אמת, זה קורה שוב: החמאס מפסיק את הטרור, עובר להתנגדות עממית, מכיר במדינה פלסטינית בגבולות 67' ואף מצטרף לאש"ף, הארגון המוסמך לנהל מו"מ עם ישראל. לא אומרים את זה מפורשות, אבל ברור שבהצטרפות לאש"ף יש גם משום קבלת ההסכמים שנחתמו עם ישראל; יש גם הכרה בישראל, יש גם אחריות ושותפות להחלטות מדיניות.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

גם זה אירוע היסטורי של ממש. נכון, איסמעיל הנייה הלך שלשום לאחים המוסלמים והכריז הכרזות על השמדת ישראל, אבל זה האיש שלא תיאמו אתו את ההצטרפות לאש"ף ושעומד להפסיד את תפקיד ראש הממשלה, אז הוא בועט - לא בנו, אלא בחאלד משעל. מצד שני, במקביל, הרשות הפלסטינית מציעה שישראל תשחרר 100 אסירים תמורת חידוש המשא ומתן. אסירים מלפני תקופת אוסלו, פחות מעשירית ממספר המשוחררים בעסקת שליט - אבל ישראל - כלום וחצי.

דובר של נתניהו - אפילו לא הוא עצמו - מסביר למה זה לא טוב ובכלל לא נחשב, ושוב התקשורת מיישרת קו, בקושי חצי ידיעה, עם המלה "היסטורי", בטון הצהוב והשחוק, כאילו מדובר בזכייה ב"כוכב נולד". גדעון לוי כתב על זה אתמול במאמר ב"הארץ" וביום חמישי "הארץ" פירסם מאמר מערכת בעניין - והשיירה עוברת, כאילו כלום. במקום להפנות את תשומת לבנו להזדמנות החדשה, ממשיכים התקשורת והפוליטיקאים להסיח את דעתנו עם ההתבוססות האובססיבית בטלאי הצהוב. שוב שואה ועוד פעם שואה ועוד פעם שואה. למה לתת סיכוי למשהו שיכול להוציא אותנו מהדפוס הקורבני הזה, שכל כך נעים לנו להיות בתוכו?

ובינתיים, בביבילנד, התנחלויות חדשות צצות ומאחזים מאושרים, השר ישראל כץ מאיץ את הנחת קו הרכבת והריבונות הישראלית מאריאל לצומת תפוח, כדי להבטיח את חיסול פתרון שתי המדינות. השלטון הישראלי לא רוצה שלום, שום דבר חדש: זה ידוע ומוכח כבר מאז קום המדינה.

אבל הציבור דווקא רוצה שלום. הציבור דווקא רצה הסכם. אלא שהציבור, כרגיל, מותש מכל זה. למי יש כוח? הרי אין פיגועים, אז לא רואים פלסטינים, אפילו לא בטלוויזיה. גם התנחלויות לא רואים, מי יכול לזכור את הפרטים על מגרון ורמת גלעד כשיוקר המחיה לוחץ?

אבל כשהציבור יתעורר יום אחד וירצה לדעת איך זה קרה לו שהוא נוצל ככה על ידי השלטון שלו, איך זה שכל הזמן שלחו אותו לעמוד במחסומים ולאבד בנים בתירוץ שאין עם מי לעשות הסכם ואין עם מי לעשות שלום ובעצם היה, כדאי שייזכר גם בימים האלה עכשיו ממש; הנה עוד הזדמנות כזאת נקרית לפנינו ממש מתחת לאף, אלא שהאף סתום מסירחון של רקב פוליטי וחברתי, שהולך ומצטבר בכל יום שעובר.

Read this article in English: A peace offering? We didn't hear any

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות