רעות מחפשת משמעות

רעות היא תלמידת י"ב בבית ספר בחבל מודיעין. אינני מכיר אותה אבל מותר להניח שהיא תלמידה טובה ובת מסורה, יש לה ודאי סמארטפון וחשבון בפייסבוק, היא אולי לובשת מותגים והולכת למועדונים, כרוב חבריה. אבל רעות חיפשה עוד משמעות לחייה, והיא מצאה אותו ב"נוער מג"ב". "זה נותן לי ערכים", סיפרה בשבוע שעבר לכתבת "הארץ" לענייני חינוך, טלילה נשר, "אני אוהבת ללכוד שב"חים".

אין להלין על רעות, שאולי היא נערה מקסימה ושוחרת טוב, וגם לא על עשרות חבריה שטופי המוח בתנועת הנוער החדשה. ככה זה כשמכניסים קצינים לבתי הספר, ככה זה כשחברה מזדהמת. בא קצין מג"ב לבית הספר, סיפר על חילו, התהדר ב"עבודת הקודש" ופיתה את התלמידים להתנדב לשירות ה"ערכי". ההורים בטח גאים ברעות ובחבריה לנשק - הם כבר מסתובבים עם אם-16 - ודאי גם המורים מרוצים משיעור המולדת הזה וכמותם גם ראש המועצה. בזמן שרוב חבריהם מבטלים זמנם במסיבות, חברי תנועת הנוער החלוצית הזאת יוצאים למשימות הלילה שלהם. לנוער הידד.

מי ששלח אותם ל"נוער מג"ב" הוא שמעורר שאט נפש. מי שפיתה אותם לכך, מי ששטף את מוחם ושלחם למשימות הלילה הנבזיות הללו השחיתם לבלי תקנה, אולי. לו הייתי אביהם, הייתי אומר להם: מוטב לכם שתבהו בהבלי הטלוויזיה, שתקשקשו את עצמך לדעת בפייסבוק או שתרקדו עד אובדן חושים במועדונים - רק לא "נוער מג"ב". את תנועת הרקב המוסרי הזאת צריך לפרק, ומיד.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הטורים, הדעות והפרשנויות ישירות לפייסבוק שלכם

משמר הגבול הוא מהחילות הבעייתיים ביותר שהקימה ישראל. חלק גדול מלוחמיו, לא כולם, בא משכבות המצוקה של החברה, בני עולים, עניים ומיעוטים, שמכלים את תסכוליהם החברתיים בחלשים מהם, הפלסטינים. לא במקרה בחרה ישראל לשלוח דווקא אותם אל קו החיכוך הזה בשטחים, לא במקרה זהו החיל האלים ביותר שנגד שוטריו מתקבלות התלונות הרבות ביותר. אבל גם אם נניח שמג"ב הוא רע הכרחי, מה, לכל הרוחות, לו ולתנועת נוער? מה לו ולערכים? ולמה צריכים נערות ונערים ישראלים לקבל את מנת הארס והזוהמה הזאת עוד לפני שירות החובה שלהם, שגם הוא משחיתם לא במעט.

במג"ב לא יספרו להם מיהם ה"שב"חים" שהם כל כך נהנים לצוד בלילות. ובכן, מדובר בבני אדם, כמוהם, כמו הוריהם. ואם לא די בחדשה המרעישה הזאת, כי אז נספר להם שמדובר בעלובי החיים, שאין להם כל דרך אחרת לפרנס את משפחותיהם זולת להתגנב לישראל באישון ליל, לשבור בה שבר. זו מטרתם היחידה של כולם כמעט. על כך הם חיים כחיות וניצודים כחיות - בזמן האחרון אפילו משתמשים בחיות כדי ללכדם: צה"ל ומג"ב משסים בהם את כלביהם. הם מסתתרים בשלדי בניינים ובנקיקי סלעים, בחום ובקור, חוזרים לבתיהם רק אחת לכמה שבועות, מאימת מג"ב. הם בקושי רואים את ילדיהם, שלמענם הם מסכנים את חייהם ומשפילים את כבודם עד עפר.

קבלנים ישראלים מנצלים את מצבם ומשלמים להם שכר חרפה, לעתים גם מלינים אותו, או לא משלמים כלל. גם כשהם מעזים לתבוע את מעסיקיהם, כמו שניסה באחרונה הפועל מוחמד דראביע מהעיירה דורה לעשות, הם נעצרים על שהייה בלתי חוקית: דראביע נדון ל-20 ימי מאסר, למרות שנשלח בידי משטרת קרית ארבע להגיש תלונה בקרית גת; אולי נוער מג"ב עצרו.

מי ששולח תלמידי תיכון לצוד את אותם מסכנים מתחיל את המיליטריזציה שלנו ואת הדמוניזציה והדה-הומיניזציה של הפלסטינים מוקדם מדי; די לנו במה שמעוללים להם בצבא. מי שרואה בפעילות כזאת "מוטיווציה", שהיא אצלנו שם נרדף רק לצבאיות, חייב להשיב על השאלה: מוטיווציה למה? לציד אדם? תראו מה אנחנו מעוללים לבני הנוער (ולנו): במקום לעודד מוטיווציה לעזרה לזולת, להתנדבות אזרחית או ללימודי דמוקרטיה וזכויות אדם, אנחנו שולחים אותם למג"ב. מוטב כבר שישובו לחיי הריקנות. הם עדיפים בהרבה על "נוער מג"ב" הזה.

Read this article in English: Reut seeks meaning in her life

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות