האחרון שיכול להתלונן על מעשה הפיטורים הברוטלי של "אקסלנס נשואה" הוא המפוטר עצמו, שלמה מעוז. ולא מפני שהוא חצה את גבול הטעם הטוב, השתלח והתפרע, אלא מפני שכל חייו הבוגרים הוא היה (ובוודאי גם ימשיך להיות) ממוביליה המובהקים של השיטה שהביאה לפיטוריו.
רוב התבטאויות העבר של מעוז לוקות בגזענות נמוכה ומביכה, שמשום מה ניתן לה פתחון פה מופקר. באפריל השנה, כשאמר בערוץ 1 ש"אירופה היא יבשת גריאטרית", שישראל "צריכה להתחיל לפנות למדינות הצהובות והחומות" (סין וברזיל), ש"יוון היא מדינה של רועי עזים", שאין ערבות הדדית באירופה, כי "מי יבוא לעזור ליוון, הפיסחים והצולעים מספרד ופורטוגל?" ושאירלנד היא מדינה של שיכורים - לא היה באולפן מבוגר אחראי שיאמר לו שישתוק, במחילה. שלא לדבר על הדרתו מתפקיד הפרשן.
גם בתוכניות ובערוצים אחרים, שבהן פיזר מעוז פנינים דומות, לא עלה על דעת איש לחדול מלהזמינו. דומה שהפרובוקציות שלו היו רצויות. התקשורת הלוא שבויה מזמן בדיכוטומיות רדודות, המגדירות עמים, מדינות וקהילות על פי אמות מידה אתניות מצומצמות, ומתעלמת מכל הקשר חברתי-כלכלי.
עשו לנו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם
לא במקרה. בחברה ניאו-ליברלית מגזרית, שאיבדה את בסיס הסולידריות ואת המכנה המשותף האזרחי, נשארו רק ההגדרות השטחיות, הפועלות בתוך המעגל הסגור של המגזריות. אלה אוטמות כל אפשרות לשיח אחר, ואף מלבות שנאה והסתה. הגל העכור הזה שימש למעוז שטח גלישה נרחב, והוא הרחיב בששון את ההסתה: דברי הזלזול הבוטים שלו כלפי מדינות וקהילות אחרות רק חיזקו את הגאווה הטווסית הישראלית, כשהסביר שהכלכלה של ישראל נמצאת בפריחה מופלאה.
הפריחה הזאת קמלה, אמנם, לרגע, בקיץ האחרון, כשהתקשורת נסחפה בטרנד אופנתי שהתפעל מהמחאה והתלונן על המחירים, אבל מעוז לא התבלבל. כיועצם לשעבר של שרים ובנקים וכיועץ בהווה של חברת השקעות, כמייצג של השקפת העולם הכלכלית הימנית ביותר וכמי שמכהן כיו"ר דירקטוריון אחד וחבר בחמישה אחרים לפחות, הוא ישב באולפני הטלוויזיה והיגג על מצוקת מעמד הביניים. איש ממראייניו לא שאל אותו על אחריותו למצוקה, ובמיוחד למצוקת המזרחים.
כי בניגוד להצגה הכוזבת של מעוז, קיפוח המזרחים איננו אתני. גורמי העומק שלו חברתיים וכלכליים. עולי ארצות ערב נדחקו לפריפריה הענייה מסיבות אובייקטיוויות (מדינה חדשה חסרת אמצעים) ומסיבות מקוממות: התנשאות, אטימות, גזענות ומבנה חברתי-לאומי בעייתי. התהליך יצר מתאם מקומם בין המוצא העדתי לבין המעמד הסוציו-אקונומי.
עם התפתחותה של המדינה ניתן היה לפוגג את המתאם, וסדק של סיכוי לכך נפתח בעקבות מרד הפנתרים השחורים, עם הקמתה של ועדת כ"ץ בתחילת שנות ה-70. לראשונה בישראל הודגש אז הצורך בהרחבתה ובחיזוקה של מדינת הרווחה. אלא שמהפך 77' הביא עמו בשורה הפוכה של מדיניות כלכלית ימנית מפריטה - ושורה ארוכה של רפורמות (שמעוז מתקשט באחדות מהן אישית), לרבות זו של בנימין נתניהו מ-2003 - שריסקה את הממלכתיות, החלישה את החלשים, חיזקה את החזקים וקיבעה את המתאם.
מאז הלך המצב והידרדר. מזרחים רבים מהפריפריה הצליחו, אמנם, להבקיע את הקיפוח, אך תיוגם כציבור הוחרף ונהפך למכשיר פוליטי ציני שדוף. כתגובה לתיוג קמו גופים אזרחיים שעשו בו שימוש הפוך ומעצים: הקשת הדמוקרטית המזרחית, "ממזרח שמש" ועוד. כולם מדגישים את בעייתיות המתאם ונאבקים נגדו.
עכשיו בא דוברה המוחצן ביותר של השיטה שגרמה למתאם הזה, ויוצר הגדרה חדשה. לפי מעוז, ה"מזרחי" הוא גזע, וככזה הוא מקופח. מזל. אחרת הוא בוודאי היה מסביר שוויקי כנפו, למשל, היא רועת עזים פיסחת ושיכורה, ובגלל זה היא ענייה.
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
