במאמרו "קשים גרים לישמעאל" ("הארץ", 28.12) ציטט סלמאן מצאלחה ממאמר שפירסמתי ב-1979 בכתב העת "קתדרה" על "הגרים הרוסיים בגליל בראשית המאה העשרים". וכפי שקורה כאשר עושים במאמר שימוש פוליטי, השימוש במחקרי היה שגוי ואף קונספירטיבי.

דוד בן גוריון ואבות הציונות אכן רצו לברוא כאן יהודי חדש, אך לא הביאו "מתייהדים" בשל "המחסור ביהודים אותנטיים", כפי שנכתב. הגרים הם שיזמו את בואם לארץ ישראל אז - ממניעים אמוניים-יהודיים - ורק בהמשך התוודעו לחובבי ציון וליק"א (החברה היהודית להתיישבות) ונעשו ציונים.

היחידי ש"עט על המציאה" היה חיים מרגליות קלווריסקי (אגרונום שהיה ממונה על המושבות בצפון מטעם יק"א), שניסה להביא גרים המיומנים בעבודה חקלאית, אך הוא לא ייצג את התנועה הציונית ורוב מאמציו נכשלו.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

הגרים של ראשית המאה ה-20 באו מאזורים שונים ברוסיה ונמנו עם כיתות וקבוצות שונות (על "הסובוטניקים ברוסיה: סיפורה של כת קטנטונת" - הקיימת גם כיום ורק חלק מאנשיה עלו בעשורים האחרונים לישראל - כתבה פרופ' שולמית שחר ב"זמנים", 2007 ,97).

ההסתמכות על סיפורים היסטוריים כבסיס למסקנות עכשוויות בעייתית. כך, למשל, דבריו של ד"ר הלל יפה כי לא יזיק לדם היהודי, "להתערבב קצת בדם נוצרי", נכתבו מפי אשתו, רבקה, מה שמצאלחה לא ציין. הסיפור על יעקב ניצ'ייב שצעק בשכרותו "בי ז'ידי" (הכו ביהודים), לקוח כנראה מספרו של יואב רגב, "סובוטניקים בגליל", שם הוא נכתב בהסתמך על ספר הזיכרונות של זלמן טפליצקי, "נעורים בסג'רה". לפי מצאלחה, זהו המקור ל"קריאה הנפוצה בעברית ארצישראלית איטבח אל יהוד", שהיא "המצאה ציונית שנועדה לעשות דמוניזציה של הערבי באשר הוא". התיאוריה הקונספירטיבית הזאת לא מוכחת היסטורית ואף מגוחכת.

יש די טיעונים, יהודיים ואוניברסליים, שאפשר להסתייע בהם כדי לצאת נגד קריאות וחוקים שרווחים לצערנו היום בישראל. אין צורך להידרש לגרים דווקא.

פרופ' דרור מלמד היסטוריה של החינוך בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב