האלצהיימר המדיני של ישראל

שליט קטאר, חמד בן חליפה אל תאני, הטיל השבוע פצצה - "אני מעדיף לשלוח כוחות ערביים לשמירה על השלום בסוריה", אמר. זו הפעם הראשונה שבה מדינה ערבית מציעה לשלוח כוחות נגד מדינה ערבית אחרת, כדי לסייע לאזרחיה. זו הפעם הראשונה שבה הליגה הערבית תבחן חלופה צבאית ערבית לפעולה צבאית מערבית. מי שעוקב אחרי תוצאות המהפכות במדינות ערב לא יכול שלא להשתאות. "ברית הדיקטטורים" שאיפיינה את העידן הקודם, עידן שבו מנהיגים טרחו לשמור איש על ישבן רעהו, מתחלפת בברית חדשה, בין שליטים לקהליהם. יסודה בהבנה שגם משטרים שלא "סבלו" מנחת זרועו של הרחוב, כמו סעודיה, קטאר או כוויית, אינם יכולים ואינם רשאים עוד להתעלם מדרישות הציבור.

שליטים שבמשך עשורים התעלמו מרצח העם בדארפור, מן המאבק הקטלני באלג'יריה, מהדיקטטורה הרצחנית של סדאם חוסיין, וסובבו גבם לטבח שביצע חאפז אל-אסד בעשרות אלפי תושבי העיר חאמה לפני 30 שנה, חשים עכשיו להתמודד, ואפילו בכוח, עם בשאר אל-אסד. הסיסמאות הישנות, שלפיהן מוטב דיקטטור מוכר ויציב על פני חוסר הוודאות שתחולל הפלתו, אינן משכנעות עוד גם את מנהיגי מדינות ערב.

יחד עם התפנית הזאת, חודרת להכרתם גם ההבנה שארגונים בינלאומיים כמו האו"ם או נאט"ו לא יוציאו בעבורם את הערמונים מן האש. כוחות בינלאומיים פועלים רק כאשר האינטרסים שלהם מאוימים. רק כאשר הנפט הלובי והשקעותיהן של חברות מערביות בלוב עמדו תחת איום, פעלו כוחות נאט"ו, בדיוק כשם שכיבוש שדות הנפט של כוויית על ידי עיראק ב-1990 עורר מיד פעולה צבאית בינלאומית. זאת בעוד שכיבוש אחר, של פלסטין, שנמשך כמעט 45 שנה, רק ממשיך לייצר ניירות עבודה.

מול התפישה הערבית החדשה הזאת, אין תמה שחובבי ה"צירים" למיניהם - ממציאי "ציר הרשע", ה"ציר הפרו-מערבי", ה"ציר האיסלאמי" - מתבלבלים. המונחים המופרכים הללו, שנועדו להקל על מדינאים מערביים "להבין" את המזרח התיכון, מאבדים את תוקפם. פתאום לזכויות אזרח יש טון שמאיים על משטרים, פתאום האחים המוסלמים מנהלים דיאלוג עם הממשל האמריקאי, טורקיה מתנתקת מסוריה אבל לא מאיראן, ומדינות ערביות מציעות לשלוח כוח צבאי לסוריה. לפתע ה"צירים" - שלא באמת היו קיימים - הולכים ונספגים האחד לתוך השני וטורפים את התפישות השמרניות, הנוחות כל כך, שהגדירו טובים ורעים.

זה טיבה של המהפכה. מי שיחפש את תוצאותיה בזכוכית מגדלת, יתקשה אולי לאתר את סימניה, כי המהפכה הזאת - בתוניסיה, מצרים, לוב ומדינות אחרות - היא קודם כל מהפכת מאקרו. היא דורשת התבוננות אימפרסיוניסטית ולא מיקרוסקופית. זוהי מהפכה בתפישת היחס שבין השלטון לאזרח.

זוהי המהפכה שלה הטיפה תמיד ישראל. לא מתוך דאגה לאזרחי מדינות ערב אלא כתירוץ להימלט מכל תהליך מדיני. כל עוד אין דמוקרטיה במדינות ערב, היא גרסה, אין עם מי לדבר. עכשיו, כשהתמורות מתחילות להתבהר, הן לא באמת מעניינות את ישראל. "העולם הערבי והמוסלמי" נותר בעיניה איום מונוליתי. העובדה שזהו אותו "עולם ערבי מוסלמי" שאימץ לפני עשר שנים - איך שהזמן חולף כשנהנים מאלצהיימר מדיני - את היוזמה הערבית, שכללה שלום וביטחון ערבי-ישראלי, אוחסנה עמוק בארכיון ההשכחה הישראלי. אז חתמו על היוזמה אותם דיקטטורים שחלקם כבר איננו, ושכלפיהם הטיחה ישראל שאין לסמוך עליהם. היום, כשיש מהפכות, "קל וחומר" שאין עם מי לדבר. הרי מה יש לדבר עם ציבור מצרי שבחר באחים המוסלמים? עם תוניסאים שהעלו משטר איסלאמי? ועם טורקים שרק מבקשים התנצלות ופיצויים? מהפכות הן עניינם של הערבים, לא שלנו. בישראל, כל שינוי בתפישות בראשית במזרח התיכון הוא רק סיבה להגדרתו מחדש של האיום. עוד הזדמנות שחובה להחמיץ.

Read this article in English: Political Alzheimer's



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5