למי טוב שאסד יישאר?

מה המספר הקובע? 4,000? 5,000? כמה אנשים צריכים למות? 6,000 זה לא די? האם 6,000 הרוגים במדינה שאין בה הרבה נפט שקולים רק ל-600 הרוגים במעצמת נפט? מה האירוע הקובע? ירי צלפים חסר הבחנה, אפילו בהלוויות? רצח ילדים? ירי טנקים שיטתי אל מרכזי ערים? עינויים קשים, עד מוות, של מפגינים מול קהל רב? או אולי אירועי טרור המבוימים על ידי המשטר עצמו בבירתו, כמיטב המסורת המפוארת של שריפת הרייכסטאג?

מהו הקו האדום, שחצייתו תגרום לעולם לומר עד כאן? אם דם סורי הוא זול כל כך, אולי הפציעה של משקיפי הליגה הערבית היא קו אדום? או ירי מרגמות היישר אל קבוצת עיתונאים זרים, ומוות של עיתונאי צרפתי? מהו שער החליפין בין דם לדם?

מכל המהפכות בעולם הערבי המהפכה הסורית מצטיירת כמרשימה וכהרואית ביותר. בתוניסיה ובמצרים צידד הצבא במפגינים בתוך זמן קצר יחסית וכפה שינויי שלטון כמעט מיידיים, שגובו בתמיכה אמריקאית. בלוב המאבק היה ממושך יותר, אך כבר בתחילתו נשא אופי של מלחמת אזרחים, כשהמפגינים נעזרים בנשק מגוון, ובהמשך בסיוע צבאי של נאט"ו.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

בשום מדינה ערבית פרט לסוריה לא נתקלו מפגינים מאופקים כל כך בדיכוי אלים כל כך, נחוש כל כך, אכזר כל כך. בשום מדינה ערבית אחרת לא הופקרו כך בידי העולם הנאור. ולמרות הסיכון העצום, הקורבנות הרבים וסיכויי ההצלחה הלא ברורים, הם יוצאים לרחובות מדי יום, בלי נשק, בלי תמיכה, רק באמונה. כן, מותר להתפעם ממאבק הרואי לחופש ומגילויי אומץ מרשימים גם במדינת אויב.

פחות מרשימה היא התגובה הישראלית על המתרחש בסוריה. שר הביטחון, אהוד ברק, התחפש כהרגלו למגדת עתידות והתנבא, שבשאר אסד ייפול בתוך שבועות ספורים. מאז חלפו כבר שבועות רבים, ואסד עדיין שולט וטובח. במערכת הביטחון, לעומת זאת, נראה ששוררת פאניקה מהאפשרות שהמאבק לחופש יצליח והשלטון בסוריה ייפול. הרמטכ"ל, בני גנץ, דיבר על זרם של פליטים עלאווים שעלול להציף את ישראל במקרה זה ועל היערכות מתאימה של צה"ל. נבואות שחורות על העברת נשק סורי מסוכן לחיזבאללה מושמעות השכם והערב.

בין השורות אפשר לקרוא: ישראל אינה מעוניינת במפלת אסד. היא מחזיקה אצבעות לאסד, בלי שאיש יראה. ישראל מתפללת במסתרים, שהדיקטטורה הסורית הרצחנית תחזיק מעמד. דיקטטורה שמשמעותה שקט בגולן בלא איומי שלום. כמו תמיד, ישראל מעדיפה את הסטטוס קוו, את העולם של אתמול. עולם המחר אינו מעניין אותנו, גם אם הוא צופן בחובו סיכויים ושינויים מרתקים.

אולי נפילת אסד תביא דווקא להחלשת החיזבאללה ואיראן בלבנון ובאזור כולו? את מי זה מעניין, טוב לנו עם איומים. כבר עכשיו גרמה ההתקוממות הסורית לנדידת החמאס מדמשק לבירות ערביות אחרות ולהתמתנותו. אבל נראה שאנחנו מעדיפים חמאס קיצוני.

ההנהגה הישראלית הנוכחית מורכבת מאנשי האתמול, המביטים קדימה אל העבר, שוחים נגד זרם ההיסטוריה ונמלטים בבעתה מכל שינוי. המוכר עדיף על הטוב והראוי. מי יודע, אולי בתוך זרם הפליטים העלאווים שמנבאים לנו כאן יהיו גם אסד ובני משפחתו. אם כבר מחזיקים אצלנו אצבעות לאסד, אולי נעניק לו מקלט מדיני?

יש להודות: זוהי שעתו היפה של העם הסורי. זוהי אינה שעתנו היפה.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות