כך הם מתבטאים בשיחות פרטיות וכך הם חושבים: שר המשפטים, יעקב נאמן, מכנה את "הארץ" - "דר שטירמר"; ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מונה את "הארץ" כאחד משני אויביה הגדולים של ישראל, יחד עם ה"ניו יורק טיימס". גם ההכחשה שיצאה מלשכת נתניהו, לדברים שציטט מפיו עורך "הג'רוזלם פוסט", סטיב לינדי, היתה רפה ומטשטשת: "איראן היא האויבת הכי גדולה", ואף מלה לא על "הארץ". זה היה צפוי: המתקפה על הדמוקרטיה הישראלית, לא תדלג על "הארץ". נתניהו ונאמן ביטאו את השקפת עולמם: הם רוצים בישראל בלי בג"ץ, בלי עמותות - ובלי "הארץ". אין כל טעם להסביר להם ולבני מינם הרבים את התפקיד שמוטל על העיתונות, בעיקר במציאות שבה שאר מנגנוני ההגנה של הדמוקרטיה הולכים ומתערערים. הם לא יבינו זאת. מי שמתגולל על אחד המשובחים בעיתוני תבל, "ניו יורק טיימס", מעיד על עצמו יותר משהוא מעיד על מושא התקפתו.
אבל לשני האישים הללו נאמר: גם ישראל שלכם, שאתם מעצבים עכשיו, חבה חוב עמוק ל"הארץ". אין עוד אמצעי תקשורת שמוציא לישראל שם טוב יותר מהעיתון הזה שאתם מתגוללים עליו. אין עוד בת קול שיוצאת מישראל, שמעוררת כבוד כה רב, על כי זהו אחד מעיתוניה. לפעמים מדובר אפילו בתעתוע: לא מעטים בעולם טועים לחשוב ש"הארץ" הוא ישראל. לא, "הארץ" אינו ישראל, למרבה הצער, אבל הוא קולה האחר, קול המיעוט, שחיוני שיישמע. הוא מוכיח מדי יום לישראל ולעולם, שישראל היא לא רק אביגדור ליברמן. יום אחד של "עופרת יצוקה" הוציא לישראל שם רע יותר מכל הנכתב בגיליונות "הארץ" גם יחד, כולל מאמריו של הח"מ. חודש אחד של נתניהו בלשכת ראש הממשלה ונאמן בלשכת שר המשפטים, הסב יותר נזק מכל המאמרים הביקורתיים כולם.
סכנה גדולה מרחפת עכשיו על כמה מאמצעי התקשורת בישראל, אבל רק אם אחד מהם ייסגר, ישתנה דיוקנה לבלי היכר. לא הנפוץ מכולם, רחוק מזה, אבל במובנים מסוימים החשוב מכולם, ישראל בלי "הארץ", תהיה מדינה אחרת. אין עוד אמצעי תקשורת שניתן לומר זאת עליו בבטחה שכזאת. אם ייסגר חלילה ערוץ 10, ימלא ערוץ 2 את מקומו; אם ייסגר "מעריב", יעשה "ידיעות אחרונות" את אותה עבודה. אם יעוות "הארץ" את דמותו, או שייסגר, תתעוות אתו דמותה של ישראל.
עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות לפייסבוק שלכם
הנחתום יעיד הפעם על עיסתו: חיי התרבות והאמנות בישראל היו נראים אחרת ללא מוספי "גלריה" ו"תרבות ספרות"; המחאה החברתית בישראל היתה נראית אחרת ללא "TheMarker"; והדמוקרטיה הישראלית תיראה אחרת ללא העיתון הזה שאתם קוראים בו עכשיו. האויב הגדול של ישראל עומד עכשיו על משמר משטרה, אולי יותר מכל מנגנון הגנה אחר. וכי מי מסקר כמותו את הגזענות, החקיקה, הכיבוש, השחיתות, הניצול והאפליה. שוו בדמיונכם את ישראל רק עם ח"כ דני דנון, תארו לעצמכם את קולה של ישראל רק עם "The Voice". מי יחשוף את הגירוש המחפיר של 2,000 אזרחים מחוף השנהב, את המחסור בעובדי רווחה דוברי אמהרית, את דרכי החקירה של ילדים פלסטינים ואת ספרו הגנוז של דוד פוגל, כולם ב"הארץ" שלשום. איפה תקראו שישה שירים של סמואל בקט, מאמרים על 95 תרגומים מבוארים של שירי יהודה הלוי, על שלושה ספרים חדשים של תרגומי אוריפידס, ועל ארבעה שירים חדשים של חייל ישראלי צעיר. "הארץ", לא מה שחשבתם, ודאי לא מה שראש הממשלה חושב - ולו ייקרא "דר שטרימר" ו"אויב ישראל".
באביב של שנת 1964 פורסמו שורותי הראשונות ב"הארץ שלנו": "הנה יום אחד בא אלי חבר. רוצה אני לשחק עמו ומי נדחף באמצע? אחי, כמובן". 18 שנה אחר כך הצטרפתי למערכת "הארץ". אין לי מושג אם העיתון גאה בי, אבל לידיעת הקורא נתניהו: אני כה גאה לכתוב ב"הארץ" וכה גאה שיש לישראל את "הארץ" הזה, "הארץ" שלנו.
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
