הבוץ, כן, הבוץ. מאיר אריאל ז"ל כבר כתב "הבן אדם אינו אלא חתיכת בוץ מתוחכם", והנה, כמוכם, גם אני עברתי בשדרות רוטשילד בשבועות האחרונים ואמרתי לעצמי "מעניין אם המחאה ההיא היתה יכולה להיות בחורף. קשקשנים, התת-מודע שלנו בחר בקיץ, מה?" שהרי, אוהלים? בחורף? בבוץ? והנה, כולנו (בשמחה) אוכלים את כובע תת המודע שלנו; זה ממשיך. המחאה, כך נראה, ממשיכה, נכנסת דוך גם בבוץ. מיד לאחר פינוי אוהלי שכונת התקוה, אנשי המחאה חזרו - או לפחות מנסים לחזור, לפי שעות אלה - לרוטשילד. מה הניע זאת שוב? מחאה על פינוי אוהלי שכונת התקוה. ובכן, כן, אוהלי התקוה התפוררו כמו אותו בוץ של מאיר אריאל; חורף קר ואין לאנשים לאן ללכת. והנה כאן, בדיוק איפה שהלולאה מחברת בין רוטשילד להתקוה, אני רוצה לעשות סטופ, וללכת למחוז אחר.

המחאה ההיא, כמו שהיתה, לא הצליחה. למה? כי כל העוסקים בדבר כיסו לבנים בקיר שנקרא "מחאה" מהר לפני שהיא תמות. למה? כי היא תמות, כי אנחנו רגילים שדברים שכאלה מתים, מתאיידים. המחאה כמו לא הסתמכה על עצמה, אלא ניסתה גם להרים קרן וגם לנגוח, להדליק את האור בכניסת הלובי ולרוץ הביתה לפני שיכבה. הניסיון להספיק משהו לפני שהגדולים יבואו היה בבסיסו הדלק למחאה זו. היא נשענה על תשובת נגד. נגד מי?

נגד העצמי.

ובכן, דמיינו לכם לרגע את מרב מיכאלי שהיא נניח מומשלת כאן ל"מחאה". כפועל יוצא, דיבורה המשתמש בלשון נקבה בלבד לא עומד בפני עצמו, אלא הוא תשובה ל"דיבור הזכרי". כן, הוא אולי יצליח בעתיד ויעמוד בפני עצמו, ייכנס אל השפה ולפני כן אל התודעה, אבל עכשיו הוא עושה עבודת שטח אפורה וסיזיפית בשביל העתיד; אבל האם כרגע הוא מחזיק, עומד בפני עצמו? לא, כרגע הוא רק תשובה כלפי משהו, ויותר מכך - הוא מייצר אווירת אנטי ומשם מעבר חד אל "זה לא יצליח הדבר הזה". שוב, כי הדיבור הנקבי לא עומד בפני עצמו (סיבות היסטוריות, כלכליות ועוד), אלא מהווה תשובה למשהו אחר. הוא הביקורת הספרותית ולא מעשה האמנות עצמו. על דבר דומה המחאה התבססה, רק עם הבדל קטן: היא חשבה שהפירות יהיו באותו קיץ. כך היא התחילה, וכך היא נפלה. מהר, מהר, לפני שיתפסו אותנו.

מחאת הקיץ, אם כן, לא יצאה מהמעגל הסמנטי הפנימי שלה, ובשלב הבא יושבי האוהלים בשכונת התקוה הרגישו בקיץ (נכון או לא נכון, זה לא העיקרון כאן) שוב, ש"ההם שם ברוטשילד שכחו אותנו", או "נזכרתם בנו עכשיו?", או "המחאה היא מחאה אשכנזית". מעגל השפה לא נפרץ - גם של אלה וגם של אלה, למרות שהמטרה במקור היתה משותפת. זו אותה שפה בכל דיון שקשורה בו תל אביב: החל מאספרסו ועד לכניסה למועדון. המעגל הוא מעגל הוא מעגל.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הפרשנויות והטורים אל הפייסבוק שלכם

והנה, הגיע החורף, והבוץ, והמאיר אריאל, והבן אדם אינו אלא חתיכת בוץ מתוחכם, ובפעם הראשונה, כך אני מרגיש, המחאה כן עומדת בפני עצמה, פרצה את עצמה; פטריות אוהלים אחרי הגשם חוזרות - או מנסות לחזור - לרוטשילד. אוחזות בשפה משלהן, ללא תשובת נגד עצמית. השפה מגיעה עם מניע אמיתי, מגיעה אחרי פינצ'ור שמיטיב אתה. כי המחאה הזאת של הקיץ לא היתה מחאה על דיור, שלא תטעו, היא היתה מחאה להחזרת המודעות, הכנת בסיס למשהו, איזשהו משהו. בכך היא הביאה בעקיפין משהו אחר: מודעות לכוחו של האדם. היא ניסתה לומר שיש היפרלינק פיסי על כל חולצה, שאם נלחץ עליו נעבור לוויקיפדיה אנושית, שם עומד אותו ערך הקרוי "מודעות". תפקידה של מחאת הקיץ לא היה הבעיה אליה כוונה, אלא הידיעה שאפשר לעשות משהו, לגבי כל דבר. לעורר מודעות כמודעות, מודעות לאפשרות של קהל רחב.

ועכשיו, הגיע זמן המחאה על מה שכביכול היא כוונה אליו אז, בקיץ.

הכותב הוא סופר