"אלוהים הוא קונספט שעל פיו אנחנו מודדים את הכאב שלנו", אמר ג'ון לנון. לפיכך הישראלים הם כנראה עם כואב ודואב. 80% מהם, על פי הסקר המרעיש של מכון גוטמן, מאמינים באלוהים. לכאורה מדובר בנתון קשה. נהמת הלב של גדעון לוי ("ישמרנו האל", "הארץ" 29.1) מובנת.
אך יש נסיבות מקלות. לישראלים מעולם לא הוצעה אלטרנטיבה רעיונית באופן סדור ועקבי. בעלי כוונות טובות טישטשו אותם בדיונים על "חילוניות", "כפייה דתית" ו"סטטוס קוו", מגבילים בכך את השיח לענייני אורחות חיים. איש לא טרח להסביר להם בפשטות, שאין אלוהים. בעולם המערבי אתאיזם הוא קונספציה חיה ותוססת, השקפת עולם. בישראל הוא בגדר חוויה פרטית. לדף החישובים צריך להוסיף גם בלבול קיומי שיצרה הציונות: הלאום היהודי הוא הלאום היחיד בעולם שמוגדר על ידי דת. קשה לצפות מיהודי-ישראלי ממוצע שיפלס עצמאית את דרכו בסבך הזהויות, ויבין האם ואיך ניתן בכלל להשתייך לעם היהודי ולמדינת היהודים, מבלי להאמין בדת היהודית.
בהקשר הלאומי היטיב לוי להצביע על הנתון המטריד באמת בסקר: 70% מהנשאלים מאמינים ברצינות שהיהודים הם "העם הנבחר". הוא גזר מכך, ובצדק, משמעויות פוליטיות מרחיקות לכת. אבל מה שמטריד בחסידי תיאוריית העם הנבחר, הוא החשש שהם לא חכמים במיוחד. זו לא רק הרמה התיאולוגית האינפנטילית שמסוגל להפגין אדם מערבי בשנת 2011, אלא גם ההתעלמות המוזרה מהשואה ומהשלכותיה הדתיות. רצח שיטתי ויעיל של שישה מיליוני יהודים היה אמור להוות אתגר לפחות לתפישה היהירה הזאת של "אתה בחרתנו".
עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות לפייסבוק שלכם
אבל את זה הישראלים המאמינים בוחרים להדחיק, הדחקה סלקטיבית, כמובן. זו הרי אותה שואה ש-98% מהם משוכנעים שזכרה צריך להיות העיקרון המוביל במדינה, כפי שחידדה מרב מיכאלי ("דת השואה", "הארץ", 30.1). נשאלת השאלה מה עושים עם המציאות הרעיונית המדכדכת הזאת. באופן מפתיע, יש לשאלה תשובה. לא מסובכת במיוחד. אפילו הראש היהודי, שממציא לנו פטנטים, יכול לנוח הפעם. התשובה הזאת כבר נוסתה בהצלחה במיטב מדינות המערב: הפרדה. דת לחוד - בבית הפרטי ובבית התפילה - ומדינה לחוד.
האמריקאים הם עם דתי מאוד. גם גרמנים וצרפתים רבים מאמינים באלוהים. אבל הם לא מערבבים אותו ברשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. המוני ישראלים משוכנעים שחתולים שחורים מביאים מזל רע, או מחוברים באופן רגשי קיצוני לקבוצת הכדורגל שלהם. הם לא מעלים על דעתם לחוקק תקנות שיחייבו יריקה על המדרכה בכל פעם שחתול שחור חוצה אותה, ולא מצפים שההזדהות האישית שלהם עם הפועל או בית"ר, תהפוך לנחלת הכלל. אבל רוב מכריע של הישראלים מוצא היגיון בארגון כל מחזור החיים - נישואים, גירושים, שירות צבאי, תזונה, תחבורה, קבורה - על פי תקנות דתיות גורפות, ללא אפשרות בחירה.
המכבש הדתי הזה, שממומן ומתופעל על ידי המדינה, חותר בהתמדה תחת יסודותיה הריבוניים והדמוקרטיים, ובינתיים, אכן מתעל אותה ללאומנות כוחנית ואתנוצנטרית. "בראשית ברא אדם את האמונה, אלוהים אחר לכל מדינה", שר פעם אביתר בנאי, "לא מאמין שיבוא שלום כל עוד יש אלוהים כל ערב בטלוויזיה". כעבור שנים ספורות הוא כבר חזר בתשובה. הנה סיפורה של הישראליות-המביסה-את-עצמה על רגל אחת.
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
