המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
בחר סיסמה
הקלד סיסמה מחדש
אזור מגורים
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

בין בכרי לטועמה

שרת התרבות והספורט, לימור לבנת, החמיצה הזדמנות להשתתף בדיון על תרבותנו, כאשר בחרה להרים את כפפת האגרוף של "אם תרצו". יכולה היתה לברך את מוחמד בכרי על כך שחזר לתרום לתרבות העברית, בהשתייכו לשורה של אמנים ערבים שמשקלם בחיינו עולה; יכולה היתה לציין, כי תפקיד האשה שהוא ממלא בהפקת "בית ברנרדה אלבה" מעניק פירוש מעניין למה שמעסיק בשנים האחרונות חוקרי תרבות: כאשר כתב לורקה על נשים, חשב "גם" על גברים. לורקה הוא אביהם הרוחני של יוצרים רבים, גם של פדרו אלמודובר. לורקה לא היה רק "שמאלן", אלא הומו, שהוצא להורג בירייה לפי הטבעת שלו: לא בגלל מה שכתב, אלא בגלל מי שהיה.

השרה יכלה להדגיש את זכות החפות של בכרי. הרי בית המשפט לא מצא עילה להרשיעו בדיבה; יכולה היתה לציין באירוניה, כי "לזכותו של מועדון צוותא, גם שם לא הוצג סרטו של בכרי", ודווקא הסינמטק הממסדי של תל אביב עשה כן, חרף כל ההפגנות המגוחכות ברחבה שמחוצה לו.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב מאמרי" הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

אבל לבנת נהגה כשרת הספורט, ליתר דיוק כאוהדת קבוצות מסוימות בליגת העל. שם - לא תאמינו - כאשר עולים למגרש כמה מסמלי הכדורגל שלנו, אשר ערביותם אינה מוטלת בספק, פוצח חלק מהקהל במוטו: "פה זה ישראל, טועמה/ פה זה מדינת היהודים./ אני שונא אותך סלים טועמה/ אני שונא את כל הערבים".

עכשיו עברה "אם תרצו" לשלב חדש של מלחמה בדמוקרטיה. לא עוד "מאבק על הרפרטואר", תוך גיוס שתיקה ופחד מצד רוב בכירי המוסדות שבתחומיהם מתרחשת ההסתה, אלא מאבק על זהות המשתתפים בזירה התרבותית. ואולם, צריך לומר את האמת, "אם תרצו" מגשימה הלכה למעשה התנהגות רבת שנים במוסדות התרבות. נכון, הדברים נעשו תמיד מתוך קורטוב של בושה, דיבור ש"לא לפרוטוקול". בעיקר חשוב לזכור כי אל-לה לתקשורת לרחוץ בניקיון כפיה מול "אם תרצו".

כי מהי הטכניקה ש"אם תרצו" נקטה נגד בכרי? טכניקה שכולנו מכירים מהפאניקה המוסרית, השוכנת קבע בכותרות: השימוש בתחום הרחב של "בין הפלילי ללא-פלילי". בדרך כלל זוהי הטכניקה של רשויות האכיפה. כך מגייסים המשטרה, הפרקליטות, השב"כ (ועורכי החדשות), "דפוס". "בגידה" היא אחד ה"חשדות" שם משמשת הטכניקה הזאת בתפקיד ראשי: מסמנים מעגל סביב ה"חשוד" ואחר כך מוכיחים את החשד בעזרת דברים הקרויים "דפוס חוזר" שאינם שייכים כלל לעבירה המדוברת. מה לסרט של בכרי על ג'נין ולהיותו שחקן חשוב כל כך? מה לביקורת בית המשפט על "דמותו של צה"ל" בסרט המדובר ולדרישה להורידו מהבמה משך כל כך הרבה שנים?

לאסונו, נקט גם השמאל בשיטות המשטרתיות הללו משך שנים רבות. אין צורך לחזור למשפט ארלוזורוב וגם לא לרדיפה של חברי אצ"ל ולח"י וגם לא להסתייגות המתמדת מאצ"ג. מה שנשאר מהשמאל הישראלי - הקבוצות הקטנות, הלאקונות הסטודנטיאליות - הוא צאצא ישיר של הטוטליטריות, שחנה ארנדט היטיבה להזהיר מפניה, ומשמה התייצבה אל מול השמאל החדש בערוב ימיה.

לא די לצעוק "מדינת משטרה" כדי להיאבק בפשיסטים כמו "אם תרצו".

Read this article in English: Screaming 'police state' isn't enough