פייגלין הוא הליכוד האמיתי

מעטים הם רגעי החסד והפרגון לבנימין נתניהו בתקשורת הישראלית. הבולט שבהם: היום שבו הוא מתמודד כנגד משה פייגלין. פייגלין, השנוא עליה אף יותר מנתניהו (ואין זה פשוט להגיע למדרגה זו), מוצג כאויב העם האולטימטיבי. "נטע זר" רואים בו בשל דעותיו ומנהגיו. אך אם דעותיו הן חטאיו, הרי שנתניהו - אף הוא בשל דעותיו והתנהגותו - גם הוא נטע זר. ואולי אף יותר מפייגלין.

מי שרוצה להמליך מלכות שמים על המדינה אכן איננו הולך בנתיב של ההוגים והמייסדים של "חרות" ולימים הליכוד. אך על אחת כמה וכמה מי שתש כוחו והוא מאמץ את האידיאולוגיה של השמאל ומכריז, כראש ממשלת הליכוד, על חלוקת ארץ ישראל ל"שתי מדינות לשני עמים".

זאב ז'בוטינסקי היה פטריוט יהודי, ליברל, אך לא לתורת ישראל נטה לבו ("שני שערים בלבי: האחד הוא לעמי והשני - לתרבות, לספרות ולעט"). רחוק מהמצע התורני של "מנהיגות יהודית". אך כל הזרמים במחנה זה אימצו את דוקטרינת ז'בוטינסקי, ש"זכותנו על ארץ ישראל היא נצח. והיא שלמות. ואין עליה ויתור". "כולה שלנו", קבע ראש בית"ר. וכך גם מנחם (וזאב בנימין) בגין. ואלפי מאמינים אחרים שמסרו נפשם על שמירת עיקרים אלה. עד שקם בנתניהו וויתר. והכריז שיבתר.

הסטייה הענקית, המוחלטת, של נתניהו ממצע הליכוד בתחום המדיני, האחד והיחיד המבדיל אותו באמת ממפלגות המרכז, היא שמעניקה לגיטימציה לפעילות הפוליטית של פייגלין בליכוד. שהרי אם נתניהו עקר מלב הליכוד את עיקר עיקריו, היצמדות פייגלין לעיקר המכונן וניסיונו להשיב את לב הליכוד למקומו הוא מעשה מוסרי-פוליטי ראוי. בעניין זה פייגלין, ולא נתניהו, הוא שמבטא את הליכוד ההיסטורי.

לעומת זאת, המרכיב הדתי ש"מנהיגות יהודית" (שאין סיכוי שתתממש) מבקשת להחיל על הליכוד אינו שייך להיסטוריה, למצע ולמהות הליכוד. אך ברגע שהליכוד היה לסופרמרקט של דעות, לרבות בנושא המהותי הנוגע לזהותו, לפייגלין מותר מה שמותר לדן מרידור (שבדעותיו קרוב היום למרצ יותר מלליכוד שבו צמח). מדוע מוגדרת התנהגות פייגלין כלא מוסרית, ואילו זו של מרידור מתקבלת כצחה כשלג?

אין חשש, גם אם תגבר השפעת פייגלין הליכוד לא ייהפך למפלגה דתית. גם השפעתו על בחירת חברי הכנסת אינה גדולה. כשני שלישים ממתפקדי הליכוד ביהודה ושומרון משתייכים ל"מטה הלאומי בליכוד", ל"הליכוד שלי" ולקבוצת אפי איתם. יריבות אידיאולוגית שוררת בין קבוצות אלה לבין "מנהיגות יהודית", והשפעתן על הרכב רשימת הליכוד לכנסת רבה מזאת של פייגלין. שלשום אף קראו לחבריהן "להצביע מהכורסה"; היינו לומר "לא" לנתניהו בשל סטייתו האידיאולוגית; הקפאה למעשה של הבנייה בהתנחלויות ואי הסדרת עניין המאחזים, ומגרון בראשם. ו"לא" לפייגלין בשל אג'נדה דתית קיצונית ואפס פעילות בתחום ההתיישבות.

מתברר אפוא, שחלק משמעותי מההתנגדות לפייגלין במחנה הליכוד, לרבות האלמנטים הדתיים בו, נובע מכך שהוא מבסס את כל השקפת עולמו, לרבות הפוליטית, על אינטגרל דתי, בעוד הציונות הדתית הקלאסית דוגלת בשילוב של מרכיבים ציוניים-לאומיים-היסטוריים ומרכיבים דתיים. בוודאי בשילוב (שהיה לסיסמה מובילה) בין תורה לעבודה. זרם זה, ולא המתחרד, הקים את ההתיישבות ביש"ע, ולמרות מגמות של הקצנה דתית הוא עדיין זרם הרוב.

Read this article in English: Who's the foreign implant here?



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות