לאן נעלמה הישראליות?

במדינה שבה כבר קשה להבדיל - חזותית לפחות - בין תהלוכת "הכנסת ספר תורה" ובין צעידת ראש הממשלה (ה"טוב ליהודים") ופמליית חובשי הכיפות והשביסים שלו בדרכם לישיבת הממשלה; וכאשר הקו המדיני העיקרי של אותה ממשלה, לצד ההתנחלות בשטחים, הוא תביעה להכרה ב"יהדותה" של המדינה - יש להתפלא על עצם יכולתנו להזדעזע תמיד מחדש לנוכח עוד גילוי המסגיר את האופי התיאוקרטי של ישראל.

כזאת היא ההזדעזעות מהסקר המעיד, שרוב יהודי ארץ ישראל הם דתיים, חרדים, מסורתיים ושאר בעלי אמונה ומחשבה מאגית, או לפחות טראומטית-שואתית; כזה היה המעקב אחרי הקרב הגורלי כביכול בין משה פייגלין ובין בנימין נתניהו על "פניו של הליכוד"; וכזאת היתה גם הדיכוטומיה שעשתה השבוע ציפי לבני בין "שתי מדינות שונות לגמרי", הנאבקות לדבריה זו בזו: מצד אחד "מדינת הלכה, מסוגרת, מבודדת, שבה נשים יושבות בירכתי האוטובוס", ומצד שני "הרוב הציוני... הקבוצה שמבינה שמדינת ישראל היא יהודית לאומית".

אם בכל ההזדעזעויות וההנגדות האלה נעדרה (כיום אופנתי לומר: הודרה) המלה "ישראליות" - אין זה מקרה. שכן גם לציפי-לבנים ולמופזים ברור, שכיום כדאי יותר ונכון פוליטית לנקוט את המושג "יהודי לאומי", או "הרוב הציוני", ולהציב מולו כקוטב מנוגד את "מדינת החרדים", מאשר להתייצב מאחורי המשמעות האמיתית של הישראליות: אותה הגדרת-גג עברית לאומית, שהיתה אמורה לחבוק אותנו מדינית וחוקתית על כל פלגינו וגונינו, גם הדתיים והאתניים, תוך כדי הפרדה בין דת למדינה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

שהרי בהעדר הפרדה כזאת, אין הבדל מהותי בין "היהודים הלאומיים" ובין "החרדים" אלא בניואנסים תיאולוגיים, באורחות חיים, ובצורות-מארז מפלגתיות שונות לצורך חלוקת מנדטים. לא "שתי מדינות" אפוא לפנינו, אלא אותה מדינת-גטו אחת, הנשענת במהותה על אותו בסיס דתי-לאומי. במצב הזה, שבו גם נציגי מפלגות חילוניות ו"ממלכתיות" נדחקים להתכנס מתחת חופת ה"יהדות" החמימה והשבטית - זו שפניה לעבר, ומוגדרת בעיקר על ידי פחדים וטראומות - אין פלא, ש"הישראליות" נבעטת אל שולי המגרש הפוליטי ונהפכת כמעט למוקצית.

בכל ימות השנה ובכל המישורים האחרים הישראליות חיה ותוססת ומלבלבת דה פאקטו; רק בהתקרב הבחירות ורק במגרש הפוליטי קורים למושג הזה דברים מוזרים: מצד אחד, "הישראליות" נהפכת בפי יריביה למלת גנאי כמעט, בדומה ל"כנעניות" של פעם, ומצד אחר, היא מצטמצמת גם בעיני אוהדיה לכל מה שהוא סתם אנטי דתי ואנטי חרדי.

במלים אחרות: בבואה לפוליטיקה, הישראליות נהפכת למגזר; ולא סתם, אלא מגזר נכלם, קטן ועצבני, אי שם בין "המגזר הערבי" ל"מגזר החרדי". וככזה, גם לנושאי דגלו - אותם 15 מנדטים ש"סתם רוצים לחיות", "באמצע המפה הפוליטית", והתועים עשור אחר עשור בחיפוש סלבריטי פנוי להובלה - גם להם כבר אין יומרות מהפכניות.

השאיפה המכונפת ביותר של "המגזר הישראלי" היא להיות לשון מאזניים קואליציונית ולקושש כמה הישגים מגזריים: קצת שעון קיץ, קצת הנחות בדיור, פה ושם נקודות זיכוי, קצת מלגות. בקיצור, להיות כמו פרוש וליצמן, רק בעברית במקום ביידיש.

שינוי פני המדינה? הפרדה בין דת ומדינה? ישראליזציה ונורמליזציה של הקיום? תשכחו מזה. הרי כולנו יהודים-לאומיים.

Read this article in English: Dispatches from the Israeli sector

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות