מלחמה: מי יחליט

מלחמת העצמאות. מלחמת ששת הימים. מלחמת יום הכיפורים. מלחמת איראן - זה הרצף שהתווה אהוד ברק בנאומו בכנס הרצליה ביום חמישי שעבר, בדברו על ההכרעה הגורלית העומדת לפתחה של מדינת ישראל. מה טוב, השתמע, שליד ההגה, כיורשי דוד בן גוריון ב-1948, לוי אשכול ומשה דיין ב-1967, וגולדה מאיר ודיין ב-1973 - עומדים עכשיו המצביא ברק ועוזרו לענייני ראשות הממשלה, בנימין נתניהו. מעליהם, אמר ברק במקום אחר, מתעלם מהחוק ומהממשלה, "רק השמים".

"מרחב החסינות" שלתוכו מתקדמת איראן בהתמדה, אמור להגביל את האפשרות המעשית לפגוע בתשתית הגרעינית המפוזרת והמבוצרת שלה. קו-טיעון זה מתוצרת ישראל הוא חידוש עולמי בתחום הצידוק הרעיוני למהלומות-מנע; אלה מונחתות בדרך כלל בידי קורבן מיועד, כאשר אותרו הכנות לפעולה נגדו. תקדימי עיראק 1981 וסוריה 2007 מלמדים, שהשאיפה לשולי ביטחון רחבים יותר גרמה לישראל להקדים ולתקוף עוד בשלב השגת היכולת הגרעינית. מדברי ברק עולה תביעה לזכות-פעולה בשלב מוקדם עוד יותר, של צבירת היכולת להשגת היכולת.

מדיניות מוצהרת זו היא המדאיגה את הנשיא (והמועמד לנשיאות) ברק אובמה ואת שר ההגנה שלו, ליאון פאנטה, שחזר והסתייג באותו יום חמישי שעבר מתקיפה ישראלית אפשרית בחודשים הקרובים.

פוליטית, מרחב החסינות הנחוץ לאובמה מפני התקפה ישראלית משתרע עד לבחירות בנובמבר, בעוד שמרחב החסינות של נתניהו וברק הפוך: לפי פאנטה, הם רוצים לתקוף בחודשים הקרובים. אז אמורים שיקולי הבחירות להפריע לאובמה להגיב על התקיפה בחריפות. סתירה זו תתחזק ככל שיתאפס הסיכוי שניוט גינגריץ', בעל בריתו של נתניהו, יהיה למועמד הרפובליקאי ואולי אף לנשיא שיסכים למבצע ישראלי.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות לפייסבוק שלכם

הכרזות ברק בוטות, מתגרות באיראן ומזמינות אותה לתקוף ראשונה ולספק עילה לאיחוד העם ומערכת הביטחון סביב מבצע, השנוי כיום במחלוקת חריפה. לוח הזמנים שנקבע פומבית בהכרזות אלה מקריב בעליל את הצורך המבצעי בהסתרת כוונת התקיפה, לטובת שכנוע האויב והעולם ברצינות האזהרות. בכך מחקה ברק את אנואר סאדאת ב-1973.

לסאדאת לא האמינו עד שפתח במלחמה, ואמינותו של ברק נשחקה כשהכרזותיו התגלו כסדרה מתארכת של מלים ריקות. כך, בין השאר, בהתחייבותו לצאת מהממשלה אם אהוד אולמרט לא יפרוש לאחר פרסום דו"ח וינוגרד; ובהודעתו ב-1 בפברואר אשתקד, שיביא לממשלה הצעה למינוי האלוף יאיר נווה לרמטכ"ל בפועל ל-60 יום.

הפקפוק בדברי ברק מוצדק, אך עלול הפעם להתברר כמשגה יקר. פאנטה הציג אותו ואת נתניהו כחותרים לצאת למלחמת איראן השנה. הם מכשירים את הקרקע הפוליטית, ברק ברמז עבה על חבירתו לנתניהו כדי לחזק מערכת של שתי מפלגות גדולות, כמו-אמריקאית, בהנהגת ראש ממשלה המצויד בסמכויות חזקות; ונתניהו בהקדמת הבחירות, כדי להכין לעצמו חופש פעולה - מרחב חסינות - בחודשים שבין ההודעה על התפזרות הכנסת לבין ההליכה לקלפי.

ברק ונתניהו מדברים בסגנון "המדינה זה אנחנו", אבל סעיף 40 לחוק יסוד הממשלה קובע, ש"המדינה לא תפתח במלחמה אלא מכוח החלטת הממשלה". לא השניים, לא שמינייה, לא 18 חברי ועדת השרים לביטחון מוסמכים לפתוח במלחמה יזומה, מחושבת ומתוכננת. זאת, להבדיל מתגובה חפוזה על התקפת פתע, או מהפעלה בהולה של "אמצעים שבידי משרד ראש הממשלה", כהגדרת היועצת המשפטית דאז במשרד הביטחון, בדיון בכנסת ב-2003.

כשלי התפקוד של נתניהו ושריו באסון הכרמל, ושל נתניהו, ברק ועמיתיהם במשט ה"מרמרה", שבדק מבקר המדינה, מחדדים את סוגיית האחריות הכוללת והאישית של חברי הממשלה. אסור להם להפקיר הכרעה כה גורלית בידי הצמד נ.ב. לבדו.

Read this article in English: The Iran War: Who will decide?



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5