רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא האמונה היא הבעיה

המחקר החדש של מרכז גוטמן, על יחסם של היהודים בישראל לדת ולמסורת, מצליח להסעיר את הרוחות (גילוי נאות: אני עובד כחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, שבמסגרתו נערך המחקר, אבל לא השתתפתי במחקר עצמו). במיוחד זכה לתשומת לב הממצא בעניין אמונתם של 84% מהיהודים-הישראלים באלוהים. מתברר שיש רבים הרואים בממצא זה כשלעצמו עדות מייאשת לחוסר האפשרות של הישראלים לדבוק במדיניות רציונלית ו/או בתפישת עולם דמוקרטית.

אלא שדווקא התגובה הזאת היא שמסכנת את עתידו של השיח הדמוקרטי, ואפילו הרציונלי, בישראל, יותר מעצם האמונה באלוהים. כי מי שנשען על תפישה רציונלית שאיננה רק פילוסופית אלא מתבוננת במציאות האנושית בעיניים מפוכחות, יבין מיד שאותם 84% אינם מבטאים דבקות באיזו משנה תיאולוגיה סדורה, אלא בעיקר צורך נפשי באמונה. צורך שראשיתו בשחר ימי האנושות, כשהאדם החל להכיר בעוצמתם של הכוחות שאין לו שליטה עליהם, ובפוטנציאל הכאוטי שהם מבטאים. מאותו רגע הוא החל להאמין בכוח עליון, המבטא את הרצון להאמין שמאחורי הכאוס יש גם סדר, ובעיקר את הרצון להאמין שיש בכוחו של האדם להשפיע במעשיו על אותם כוחות עליונים.

מבחינה זו, העידן החילוני של 250 השנים האחרונות אינו הוא אפיזודה קצרה יחסית בתולדות האנושות, ואף בתקופה זו לא התקיימה מעולם בלעדיות חילונית. מטבע הדברים שכך יהיה, שהרי האמונה היא כמעט חלק מטבע האדם - לא טבעו הביולוגי, אבל טבעו הנפשי.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הפרשנויות והטורים ישירות אל הפייסבוק שלכם

לכן, השאלה המרכזית אינה אם להאמין באלוהים, אלא מה טיבו של אותו אלוהים: האם הוא אינקלוסיבי - אל רחום וחנון, המכיל תחת כנפיו את בני האנושות כולה שנבראו "בצלמו", או שהוא אלוהים אקסקלוסיבי - אל קנא ונוקם, התובע ממאמיניו להיאבק בכל מי שאינם כמותם, הנתפשים כמי שאינם ממלאים את ציוויו. גם המציאות ההיסטורית מלמדת על מורכבות היחס בין אמונה והומניזם: יוסף סטאלין היה אתאיסט גמור, ואילו מרטין לותר קינג האמין בכל מאודו באלוהים.

ביהדות, כמו בדתות אחרות, שתי האופציות קיימות במלוא העוצמה. הבחירה, והאחריות הנלווית לתוצאותיה, היא בידי המאמינים. ולכן הנתון המדאיג באמת במחקר אינו עצם האמונה באלוהים אלא היחס ההפוך שנמצא בפועל (לא בפעם הראשונה, כמובן) בין האמונה הזאת לאמונה בערכים דמוקרטיים: ככל שהנחקר מעיד על עצמו שהוא בעל תפישה דתית מחמירה יותר, כך הוא פחות מזדהה עם ערכים דמוקרטיים, ולהיפך.

המצב הזה עצמו נובע מתפישת הזהות הדתית בעיקר בהקשר הנגטיבי שלה - כאוסף של איסורים והגבלות שנועדו לבדל את היהודי מסביבתו: קודם כל, מסביבתו הלא-יהודית, וכן מסביבתו הלא-דתית. ממילא, מי שמבקש לשנות את היחס השלילי בין הזדהות דתית לערכים הומניסטיים צריך למקד את הזהות הדתית לא במכלול איסוריה, אלא בשאלה הפוזיטיבית מה מבקשת היהדות להשיג? איזה עולם היא רוצה לקדם?

אז יתגלו שני דברים: האחד - כשמדברים בשפה של יעדים פוזיטיביים היא נעשית יותר מכילה; השני - שגם בפועל, כשהיעד הדתי הבסיסי מוגדר באופן פוזיטיבי, מתברר שהיחס בינו לבין יעדי הזולת (החילוני, הלא-יהודי, וכדומה) אינו בהכרח משחק סכום אפס, המזמין מאבק, אלא יש מרחב שהוא נייטרלי, אם לא משותף. כמו המשל על התפוז ששניים נאבקים עד זוב דם להשיגו, עד שמתברר שהאחד זקוק לקליפתו והשני לבשרו. לשם כך רצוי שגם החילונים לא יגדירו את עצמם באמצעות שלילת הדת, אלא באמצעות ערכיהם החיוביים.

Read this article in English: Belief is not the problem



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות