עכשיו זה ברור: השלום הישן מת.
בתחילה השלום הישן נפצע קל. אחרי שישראל מסרה לפלסטינים את רצועת עזה, אוטובוס ראשון התפוצץ בכיכר דיזנגוף. אחרי שישראל מסרה לפלסטינים את שכם ורמאללה, אוטובוסים התפוצצו במרכז ירושלים ובמרכז תל אביב. אחרי שישראל הציעה לפלסטינים להקים מדינה ריבונית על רוב השטחים הכבושים - הם הגיבו במתקפת טרור. כאשר מחבלים מתאבדים השתוללו בחוצות ערינו, התגנבה ללב המחשבה שאולי יש איזשהו פגם בהבטחת השלום הגדולה.
אחר כך השלום הישן נפצע בינוני. אחרי שישראל נסוגה מדרום לבנון, הוקם בלבנון בסיס טילים שיעי, המאיים על כל נקודה בארץ. אחרי שישראל נסוגה מגוש קטיף, הוקמה בעזה חמאסטאן חמושה, שתקפה את הדרום. שתי הנסיגות החד צדדיות הנועזות - והמוצדקות - הניבו תוצאות קשות. כאשר קסאמים נפלו בשדרות וגראדים נחתו באשדוד וטילי אל-פאג'ר פגעו בחיפה, החל לפרפר בקרביים חשש מפני הצפוי לנו אחרי הנסיגה הגדולה.
עשו לנו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם
אחר כך השלום הישן נפצע קשה. ציפי לבני ישבה עם אבו עלא שנה תמימה, אבל אבו עלא לא חתם על דבר. אהוד אולמרט הציע לאבו מאזן את ירושלים, אבל אבו מאזן נעלם. העובדה שהפלסטינים המתונים ביותר הפנו עורף להצעות השלום הישראליות הנדיבות ביותר עוררה חשד עמום בדבר כוונותיהם. האם באמת מוכנים הם לחלק את הארץ לשתי מדינות לאום החיות זו לצד זו בשלום?
אחר כך השלום הישן נפצע אנושות. אחרי שספגו אינספור מהלומות, גם ישראלים סבירים ומתונים איבדו את אמונתם בפיוס. אף על פי שהם היו עדיין מוכנים לצאת מהשטחים ולחלק את ירושלים, הם חשו שאין למי למסור את השטחים ואין עם מי לחלק את ירושלים. לכן הם מאסו בסדר היום המדיני ופנו אל סדר היום החברתי-הכלכלי. הם איבדו את הלהט שאיפשר להם בעבר להיאבק בימין ובמתנחלים. הייאוש הישראלי מהשלום הלם בשלום לא פחות משהלמה בו הסרבנות הפלסטינית.
אבל עכשיו השלום הישן מת. מת מת. המהפכה האיסלאמית במצרים נוטלת מהבטחת השלום את העוגן הדרומי שלה. הדיכוי הרצחני בסוריה נוטל מהבטחת השלום את האופק הצפוני שלה. ההתקרבות ההדרגתית בין פתח לחמאס נוטלת מהבטחת השלום את הציר המרכזי שלה.
כל אדם שעיניו בראשו, המתבונן במציאות המתהווה סביבנו, מבין היום את מה שלא הובן לגמרי לפני שנה: ההתעוררות הערבית המיתה את התהליך המדיני. בשנים הבאות לא יהיו לשום מנהיג ערבי מתון די לגיטימיות ודי עוצמה כדי לחתום על הסכם שלום עם ישראל. מה שייחלנו לו מאז 1967 ומה שהאמנו בו מאז 1993 לא יקום ולא יהיה. לא עכשיו. לא בעשור הזה.
מותו הסופי של השלום הישן הוא אחת התוצאות החמורות של שנת 2011. בלא תקוות שלום, גוברת הסכנה של הידרדרות בגזרה הפלסטינית. בלא תהליך שלום, מתעצמת הסכנה של התלקחות במזרח התיכון. בלא אופק של שלום, הכיבוש מתבסס ומתקבע ומאיים לקבור את כולנו.
לכן המוות של השלום הישן מחייב מחשבה יצירתית על שלום חדש. שלום שלא יהיה מיידי, אלא תהליכי. שלום שלא יהיה סופי, אלא חלקי. שלום שלא יהיה מבוסס בהכרח על הסכמים חתומים. שלום שיפיק לקחים מכישלון השלום הישן ויתאים את עצמו למציאות ההיסטורית החדשה והסוערת.
השלום החדש לא יהיה שלום של חלום. הוא לא יהיה שלום של קץ הסכסוך. הוא אפילו לא יהיה שלום של קץ הכיבוש. הוא לא יהיה שלום של אחווה וקידמה וערכים נשגבים. אבל השלום החדש, הצנוע, אולי יאפשר לנו לפלס דרך בסערה הגדולה, לנהל את הסכסוך הישראלי-הפלסטיני ולשכך אותו. השלום החדש אולי יעניק למרכז ולשמאל בישראל סדר יום מדיני רלוונטי. אחרי שהשלום הישן מת, חובה להחליף אותו במהירות בשלום חדש ומציאותי.
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
