בזכות האי-נורמליות

אכן, אין בישראל, וספק אם יכולה להיות, "הגדרת-גג עברית לאומית שהיתה אמורה לחבוק אותנו מדינית וחוקתית על כל פלגינו וגוונינו, גם הדתיים והאתניים, תוך כדי הפרדה בין דת למדינה", כפי שכתב דורון רוזנבלום ("הארץ", 3.2). הקינה על העדר "ישראליות" ולכן "נורמליות" היא רבת שנים ומשקפת תחושה של פלח לא מבוטל בחברה.

השאיפה לחיים נורמליים משותפת לרוב מרכיבי הציבור. בהכללה, טענת "הישראלים" היא, שבשל היאחזותנו באידיאולוגיות ובאמונות שאבד עליהן הכלח לא הגענו ל"נורמליות". לעומת זאת, תחושות "היהודים" הן, שנורמליות "נורמלית", בעידן הנוכחי לפחות, אינה אפשרית ואינה המטרה הלאומית העליונה. אנחנו כאן כדי לחיות במדינה יהודית וציונית, שבה ורק בה יכול העם היהודי למלא, למרות המחלוקות, את ייעודיו הלאומיים והאוניוורסליים.

הנורמליות היא יעד נכסף, לא קיומי. גם אם לא יתאפשרו חיים נורמליים, נדבוק בארץ, ניצור, נקלוט, נפתח, גם בתנאים קשים, כלכלה פורחת וצודקת, ובמקרה הצורך נילחם להגנתה ולקיומה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

ייתכן שהדת והציונות היו נשכרות מהפרדת הדת מהמדינה, ומה שהיה נוצר, נכנה זאת "ישראליות", היה אף קרוב לציונות ולדת יותר מאשר הזרם "הישראלי" העכשווי, המנוכר להן. ייתכן. אבל היום, בשל פועלו האגרסיבי ורב השנים של זרם זה נגד הזהות היהודית-הציונית - לא רק הדתית - של המדינה, ההיתכנות להפרדת הדת מהמדינה שואפת לאפס. לא רק בשל התנגדות החרדים ורוב הדתיים, או בגלל התחזקות האמונה בבורא עולם, כפי שהוכח בסקר שהחריד ישראלים כה רבים. שהרי "מאמינים" רבים, אפילו דתיים, תומכים בהפרדה. אך הללו בוחנים מי להוט להפריד ומה מניעיו. ונרתעים. אפילו המחזות הקשים שהרעישו באחרונה את הציבור כולו, אין די בהם כדי לשכנעם שעדיפה האלטרנטיבה "הישראלית" הבתר-לאומית, הבתר-ציונית - השואפת, גם אם אינה אומרת זאת במפורש, למדינת כל אזרחיה.

"בכל ימות השנה ובכל המישורים האחרים", כותב רוזנבלום, "הישראליות חיה ותוססת". מדוע אפוא היא "מצטמצמת גם בעיני אוהדיה"? הזרם "הנורמלי", שחלק ממנו חי כאן על תנאי, הרי אייש במשך עשרות שנים את רוב הצמתים המעצבים את התודעה: התקשורת, האקדמיה, מערכת המשפט ואף, ברוב הזמן, מערכת החינוך. בספר האזרחות היחיד שנלמד ב-15 השנים האחרונות "הישראליות" היא הדומיננטית לעומת כל אידיאולוגיה אחרת, לרבות הציונית. חלק ניכר ממעצבי התודעה המאיסו, על ידי ביקורת חסרת פרופורציה וחסרת רסן, את החיים בארץ. הסאה הוגדשה כשלא פעם התייצבו חלקם לצד שוללי זכות הקיום של המדינה היהודית. התוצאות: הואיל ומאות אלפי ישראלים שוכנעו שהם חיים כאן חיים לא צודקים ולא "נורמליים", הם בחרו במוצא "נורמלי": ירידה (סליחה, הגירה. "עלייה" ו"ירידה" הן ביטויים אידיאולוגיים טעונים, פסיקת האקדמיה). והיום הם "אמריקאים", "אוסטרלים", ואפילו "גרמנים". צודקים ונורמליים כמובן.

תסיסה ופעלתנות שעיקרן ביקורת ושלילה ואין בהן כל נימה חיובית הן קצף על פני המים. כל דבר שאין עמו חזון אינו שולח שורשי עומק. נכון, העגלה אינה ריקה. אך מה הרכב המטען, ומשקלו הסגולי, אם רבים כל כך קופצים מהעגלה "המלאה" ומעדיפים חיים "נורמליים", שסופם התבוללות, מעבר לים?

Read this article in English: In praise of nonnormalcy

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות