אלו ימים נפלאים בג'בל א-שייח. ימי שיא העונה, הראות מצוינת והתנאים מעולים, רבבות ישראלים שוב נפשו שם בסוף השבוע, גם התחזית לימים הקרובים מבטיחה. רק תזכירו לי, לכל הרוחות, איפה זה ג'בל א-שייח?
את שמו הסורי, המקורי, של הר החרמון מחקנו כלא היה - אין אלף ישראלים ששמעו את שמו - בדיוק כמו שמחקנו את שרידי 200 העיירות והכפרים הסורים שהיו ברמת הגולן; רוב הישראלים, מותר לנחש, לא יודעים בכלל שהיו שם. גם את יותר מ-120 אלף תושביהם, שנהפכו לפליטים, מחקנו מהתודעה, מי יודע היכן הם היום ומה עלה בגורלם - ולמי איכפת. מבתיהם לא השארנו זכר כמעט, כדי לא לעורר שאלות מיותרות, בדרך העולצת העולה חרמונה. רק את שרידי הקסרקטינים הותרנו על מכונם, כדי לספר לישראלים שהגולן יועד מאז ומעולם למלחמה, לא לחיים.
בדרך לחרמון, הגולן הוא ישראל, תושביו כל-ישראליים, למרות שגם כיום מספר תושבי הרמה המגדירים את עצמם כסורים רב ממספרם של הישראלים שם. את התושבים הישראלים של הגולן אנחנו לא מכנים חלילה מתנחלים, מה להם ולהתנחלות. יישוביהם הם עיר, קיבוצים ומושבים, בשום אופן לא התנחלויות. מנגד, את שתי רבבות הסורים שחיים שם כיום כשארית הפליטה אנחנו מכנים "דרוזים", על פי דתם (והפיתה שלהם), ולא סורים כהגדרתם, כאילו שיש להם רק דת ולא לאום, בני דת ובני בלי לאום שכמותם. זה תרגיל יפה ומאלף בהדחקה, בהשתקה ובהכחשה, שעולה אפילו על מה שעשינו בתודעתנו לנכבה הפלסטינית, 19 שנה לפני כיבוש הגולן.
עשו לנו לייק לקבלת מיטב המאמרים ישירות לפייסבוק שלכם
זה באמת יפה ומרשים, איך לא הסתפקנו בסיפוח הגולן באמצעות חוק - המנוגד לחוק הבינלאומי ולא מוכר על ידי שום מדינה בתבל - אלא גם סיפחנו את ההיסטוריה ואת ההווה שלו. אנחנו מספרים לעצמנו סיפורי בדים, איך ה"דרוזים" מסרבים ברובם המכריע, זולת כמה מאות, להפוך לאזרחים ישראלים אך ורק בגלל אימת סוריה, שאלמלא היא הם היו הופכים מזמן לדרוזים-ציונים, כמו שאנחנו אוהבים. מבלי לטרוח לשאול אותם - מתי שמעתם "דרוזי" מהגולן מדבר על שאיפותיו הלאומיות - אנחנו מספרים לעצמנו שנפלא להם במצבם, מנותקים מאחיהם, קרועים ממשפחותיהם ומארצם, רק כי עסקי התפוחים והפיתות-בלבנה שלהם משגשגים.
"גבעת הצעקות" שלהם, אתר שהיה צריך לקרוע את לבו של כל בעל מצפון, נהפך אצלנו בזמנו לתופעה אנתרופולוגית משעשעת. אב עומד על גבעה וזועק לבנו, דוד לאחייניתו, כמה מצחיק. כמה יפה מתארם פעיל השמאל מיכאל ורשבסקי בספרו המרשים, "על הגבול", שראה עכשיו אור בעברית (בהוצאת כרמל), וכמה שונה מהמחשבה האחידה והגורפת בישראל, שלעולם לא מעלה שאלות מטרידות.
את הסורים בגולן מכנה ורשבסקי "גבולנים", מלא הערכה על הדרך השלישית שבה בחרו, משכילים לחיות תחת הכיבוש הישראלי ובו בזמן לא מאבדים את צלמם, כבודם וזהותם. אבל הישראלים רק עוצרים אצלם בדרך לחרמון לנגב חומוס, מתפעלים מהעברית שבפיהם, מבלי להתעניין לרגע בגורלם. החרמון? את האתר המשגשג הזה ניכסו לעצמם מתנחלי נוה אטי"ב, ואיש לא שואל למה הם, ולא תושבי מג'דל שאמס. להם הרי הותרנו את הדוכנים בצדי הדרך, נא להוקיר לנו תודה. זה לא נישול, כאן זה לא מגרון. גם השמאלנים הנחושים ביותר, שלעולם לא יגעו ביין מרחלים, ילגמו בהנאה גלויה יין מיקבי הגולן ומי עדן, ללא כל בושה. זה לא כיבוש, אלו לא התנחלויות. ככה סידרנו לעצמנו את עולמנו המעוות.
"מלכות החרמון", לא פחות, מלכות ישראל השלישית: "כל המלים השמחות, פרצו שוב בהורה סוערת, טיפסנו עם כל הרוחות, אל פסגת החרמון הזוהרת". במגלשיים או על הסנובורד, בגלישת parallel או ב-short turns, במסלול הירוק או במסלול האדום, הבה לפחות נזכור שדגל שחור משחור מתנוסס מעל לאתר הגלישה הזה, מעל לרמת הגולן כולה, כבושה בדיוק כמו הגדה המערבית.
Read this article in English: Black flag over Mount Hermon
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
