כניעת ה"אליטות" לנתניהו

פעם, לפני שמחמוד אחמדינג'אד כיכב אצלו בתפקיד היטלר, ה"אליטות" היו האויב מספר אחת של בנימין נתניהו. את האיראנים הוא לא כל כך יודע איך לנצח, אבל את ה"אליטות" ביבי מכה שוק על ירך. המנהיג שלהן, אהוד ברק, שגייס את "מחנה השלום" הזה, אוחז בשולי אדרתו של ראש הממשלה; קדימה התגלתה כ"קוקטייל פארטי"; מפלגת העבודה בורחת מהנושא הפלסטיני כמפני מגיפה, ויאיר לפיד מבטיח לשמור על "אחדות ירושלים". האתגר הפוליטי היחיד שביבי נאלץ להתמודד אתו הוא האגף המשיחי של הימין, זה שמסייע לליכוד להצטייר כמפלגת מרכז מתונה.

ה"אליטות" קונות בשקיקה את הגרסה שהפלסטינים דחו את כל "ההצעות הנדיבות" שמנהיגים ישראלים שוחרי שלום הניחו לפתחם, וגמלו לנו בטרור. מי זוכר, למשל, שאהוד אולמרט כתב ב"ניו יורק טיימס" בספטמבר אשתקד, שאבו מאזן לא דחה את המתווה שלו? אז מה אם הפלסטינים אימצו כבר לפני עשר שנים את יוזמת השלום הערבית, שלא רק מכירה בישראל בגבולות 67', אלא מציעה לה יחסים נורמליים עם כל מדינות ערב? אנחנו מאמינים רק לערבים שקוראים להשמדת ישראל.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב המאמרים ישירות לפייסבוק שלכם

ה"אליטות" תמכו בהחלטה של אריאל שרון להראות לפלסטינים שישראל מוכנה לסגת משטחים, בתנאי שהנסיגה תיזקף לזכות מחנה הסירוב הפלסטיני. מאז שהחמאס משגר קסאמים לעבר ישראל, בני ה"אליטות" מרגישים שהפלסטינים "הוציאו אותנו פראיירים". במאמר הספד ל"שלום הישן", כתב כאן ארי שביט, כי לאחר שהנסיגה החד-צדדית "הנועזת והמוצדקת" (במבחן התוצאה?) מעזה הניבה קסאמים וגראדים, "החל לפרפר בקרביים חשש מפני הצפוי לנו אחרי הנסיגה הגדולה" ("שלום שלום", 9.2). והרי הפלסטינים, כמו כולנו, למדו מדב וייסגלס, שהיה יד ימינו של שרון, כי ההתנתקות לא נועדה אלא לספק פורמלין, כדי לבלום את "הנסיגה הגדולה" (ראיון עם שביט, 8.10.2004).

ומה ישראל הציעה לפלסטינים בשנים הטובות (1996-2000), שבהן מנגנוני הביטחון של הנכבש דאגו לביטחון הכובש? עוד הפקעות, עוד התנחלויות ועוד מחסומים. אבל הקרביים של ה"אליטות" מרגישים טוב יותר עם ה"אין פרטנר" הישן והטוב.

אם לשפוט על פי מאמרו של שביט, נתניהו הצליח להעביר ל"אליטות" את החרדה המשתקת מפני השינויים הדרמטיים בעולם הערבי, ובכלל זה ביחסים בין שני הפלגים הפלסטינים הגדולים. שביט קבע, כי "כל אדם שעיניו בראשו" מבין שההתעוררות הערבית "המיתה את התהליך המדיני". השגריר מרטין אינדיק, שעמד בשנות ה-90 בראש אגף המזרח התיכון בבית הלבן, אדם שלכל הדעות עיניו בראשו, אמר בחודש שעבר בהרצאה בירושלים, כי האחים המוסלמים צפויים לאמץ גישה פרגמטית שתאפשר למצרים לקיים יחסים טובים עם ארה"ב. מהמגעים האחרונים עם האמריקאים עולה, שראשי המפלגה המצרית הגדולה מבינים כי לשם כך עליהם לכבד את הסכם השלום עם ישראל. ואולם, הזהיר אינדיק, השלטון החדש במצרים לא ינהל לאורך ימים מדיניות של עסקים כרגיל עם מדיניות הכיבוש הישראלי.

הצעת שביט להמיר את השלום הישן, המבוסס על הסכמים ולוח זמנים, ב"שלום תהליכי" משקפת את הלך הרוח בקרב בני ה"אליטות" האבודות (וכי הסכם אוסלו המושמץ אינו "שלום תהליכי"?). בבחירות הם נוהים אחרי מפלגות חדשות. בין לבין הם הולכים שולל אחרי "שלום חדש". נצי החמאס ישמחו לקבור את הסכם הפיוס עם הפתח ולקבל לידיהם בחינם גם שטחים בגדה. הם ימתינו בסבלנות, כפי שמציע שביט, עד שהדמוגרפיה המקומית והדה-לגיטימציה הבינלאומית יעשו את שלהן.

סקר חדש של המכון הישראלי לדמוקרטיה מגלה, שרוב היהודים-הישראלים מעדיפים שישראל תהיה מדינה יהודית על פני המשך השליטה על כל שטחי הארץ. למרבה הפרדוקס, רובם, בהם ה"אליטות" שפעם איימו על שלטון הימין, חושבים שאפשר גם וגם. בדיוק מה שביבי אומר.

Read this article in English: The surrender of the 'elites'



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5