פעם בשבוע מהבהב המייל בהודעה דרמטית מ"ישראל שלי", ארגון המגדיר את עצמו כמי ש"עושה ציונות" ומבליט סיפורים שהתקשורת, כך מוסבר, מסתירה, מגמדת או מעלימה בכוונה.
השבוע טענו שם שבעוד שמותו של תא"ל אהרון דוידי הוצנע, מותה של "זמרת אמריקאית מפורסמת, ככל הנראה ממנת יתר של סמים", זכה לפרסום אדיר. עדות לפופוליזם העלוב של התקשורת, ש"ישראל שלי" מציעה חלופה להבליה הריקים.
אכן, מותו של דוידי עבר בדממה יחסית, והאיש, שהיה נערץ על דורות של לוחמים גם בזכות אישיותו הצנועה והמרשימה, כמו נשכח מן הלב. אבל ההשוואה בין הנפח התקשורתי הזעום שתפס מותו לבין הסערה האדירה שעורר מותה של וויטני יוסטון, מופרכת, מיתממת ומניפולטיבית.
כל מי שמצפה היום, בעידן הסלבס והריאליטי, שמישהו מהצעירים במדורי החדשות בטלוויזיה, באינטרנט, ברדיו ואפילו בעיתונות הכתובה יזכור מיהו מייסד חטיבת הצנחנים, מהן פעולות התגמול, שלא לדבר על מה זה "חץ שחור", או שיידע מי היו גיבורי מלחמות ישראל (או שרי ישראל, או סופרי ישראל, או משוררי ישראל, או בכלל), הוא תמים או הזוי או, כמו הח"מ, קשיש נרגן שקשה לו להשלים עם השינוי המצער שחל במציאות.
אבל ככה זה. במשאל רחוב שנערך לפני חודשים אחדים בצרפת, ביום מותה של דניאל מיטראן, אלמנתו של פרנסואה מיטראן, אמרו רוב הנשאלים שאין להם מושג מי המנוחה. אחרים אמרו שהיא היתה דוגמנית צמרת, שחקנית קולנוע, זמרת, וגם כשקיבלו רמז עבה ונשאלו אשתו של איזה נשיא דגול היתה הגברת מיטראן ענו שכנראה של ז'אק שיראק. מזל שלא שאלו אותם על פייר מנדס-פראנס, או על אלבר קאמי.
על וויטני יוסטון סביר להניח שגם כל אלה שמעו, כמו כאן, אבל ב"ישראל שלי" לא מתלוננים על המציאות שהשתנתה. שם מקפידים להתלונן רק על ההשתכחות של צד אחד שלה - הימני. וכוונתם איננה לנהל דיון תרבותי מעמיק בשינויים שעברו על החברה הישראלית ותודעתה, אלא "לעשות ציונות" בנוסח המתנחלים, שפירושה ניסוח מחדש של האתוס הישראלי לאור העקרונות המתנחליים. עקרונות אלה מפקיעים את הסיפור ההיסטורי מרוב הישראלים, ומשאירים אותו בידי הימין המשיחי, הפוסט-ציוני, בלבד.
עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות אליכם
נכון שדוידי עצמו נטה ימינה, שלא לומר לימין הקיצוני, ואף הצטרף ב-2007, ביחד עם חברו מאיר הר-ציון מיחידה 101, ל"מפלגת התקווה" שבראשות ח"כ אריה אלדד, אבל "ישראל שלי" מעוניינת לנכס לא רק את הנטייה הפוליטית של דוידי האזרח המבוגר, אלא, ובעיקר, את לוחם הפלמ"ח והצנחנים הצעיר, ובאמצעותו לנכס ולצבוע בטיח הירואי גס, חסר ניואנסים ומשולל ביקורת ופרספקטיבה היסטורית, את כל פעילותה הצבאית של ישראל בשנות ה-50, לרבות פעולות התגמול השנויות במחלוקת.
ומכיוון שהם מעוניינים לשכנע שהתעלמות התקשורת מגיבורי הימין מקורה בקונספירציה, הם משתמשים ביוסטון כדי לחזור ולהדביק ל"תקשורת השמאלנית" את כל מצאי הדימויים השחוק - רוק, סמים וחיים מופקרים. ההדבקה הזאת מרושלת עד כדי כך, שאפשר לשער שאפילו הצעירים בימין לא השתכנעו. כי יוסטון, שאולי לא השאירה חותם מוסיקלי חשוב, היתה זמרת עם קול ענק. עשרות מיליוני אנשים התרגשו מקולה ומיופיה, הזדעזעו כשטבעה במערבולת הכסף האכזרית של תעשיית המוסיקה הפופולרית ובכו מצער וחמלה על סופה הנורא. בנוסף למציצנות הרגילה עורר מותה גם צער אנושי פשוט ומובן.
יוסטון לא היתה צנחנית גיבורה, אבל גם לא "איזו זמרת אמריקאית שמתה ממנת יתר של סמים". היא היתה אדם ואמן. גם לישראלים מותר להתאבל עליה, לזכור אותה ולהתרפק על שירתה הנפלאה.
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
