אני זוכר כהיום הזה את פרץ הרגשות. חיילי צה"ל רוצחים בדם קר ילדה שהלכה לתומה לבית הספר ותיק בידה. ההוכחות הוויזואלית הוצגו באופן חותך, משכנע ומזעזע: חיילי המוצב, פלוגה שלמה, יורים לעבר הילדה. הקיים שפל מוסרי גרוע מזה? לאחר מכן הופיעו על המרקע פניהם הצוהלות של החיילים כשהם חוגגים את הרצח, עם מוסיקת קצב ברקע. כסדום היינו, לעמורה דמינו.
אם לכך הגענו, אמר חבר לדרך, נכשלנו כעם ונכונה הטענה שהשליטה בשטחים משחיתה. אחר רצה לסנגר: זה לא העם, זה גבעתי. גבעתי, הגבתי, זה עם ישראל. אם כך, נעניתי, עם ישראל איבד צלם אנוש.
לאחר שצה"ל ערך תחקיר יסודי הודיע הרמטכ"ל: הכתבה שקרית ומזעזעת. ודוברת צה"ל הוכיחה, במהלך ויכוח עם דיין, ש"מסיבת הרצח" שזיעזעה את הארץ היתה בכלל מסיבת ראש השנה, שצולמה זמן רב לפני התקרית. ואילו הירי הפלוגתי, שהמחיש את הקהות והאכזריות של פלוגת סדום ועמורה, נערך בתאריך אחר לחלוטין במסגרת ניסוי כלים.
עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב הפרשנויות ישירות אליכם
סרן ר', המ"פ, הגיש תביעת דיבה. בתגובה קצינים בכירים, בהם אלוף ("בידיעת דיין אך לא בשליחותה"), הפעילו עליו לחץ להסיר את התביעה. במקום להגן על האמת וכבוד עמם, צבאם ופקודיהם, התגייסו לחילוץ המעלילה. אך המ"פ, איש אמיץ, תבע ולא נכנע. דיין נמצאה מוציאת דיבה. אך הברנז'ה, לרבות מועצת העיתונות בראשות דליה דורנר, התייצבה לצד מי ששפכה את דם המ"פ וחייליו ("קשה לשון הרע כשפיכת דמים"). כאות הוקרה על שהללו, בשיא מלחמת הטרור, חירפו נפשם, וללא דופי, כדי להגן עליהם. על כולנו.
בראיון שהעניקה דיין למרדכי חיימוביץ ב-nrg (8.4.2005), יצא המרצע מן השק: "יצא שצלבנו את המ"פ וחייליו", אמרה, "רצינו להראות עד לאן הסיטואציה הזאת מובילה את כולנו" (על הפסדה במחוזי השיבה דיין כי לשופט, נועם סולברג, יש אג'נדה). המטרה, הוכחת "הסיטואציה", קידשה מבחינתה, אם כן, את האמצעים. עשרות רובים ומא"גים מעשנים המציאה דיין כדי לצלוב את המ"פ וחייליו. התמונות זיעזעו את עם ישראל, כפי שתיכננה. התקשורות העולמית עטה גם היא על הפגרים. ושמו של צה"ל, שמה של ישראל, שמו של העם היהודי, היו לדיראון. ה"סיטואציה" הוכחה.
כדי לנקות את דיין חידש העליון מספר חידושים משפטיים. החשוב: התרת צליבה עיתונאית, במיוחד כשמטרתה לקדם אג'נדה פוליטית מאוד מסוימת. מאחר שאין להעלות על הדעת שהשופטים לא צפו בכתבה, קשה להבין כיצד יכול אדם בעל חוש צדק אלמנטרי לנקות את דיין מהוצאת דיבה ולהישאר אדם הגון בעיני עצמו. הזדון, שדיין הגישה לנו במנות גדושות - ובאמצעים ויזואליים מזעזעים - הרי זועק לשמים.
איכה הוכו העליונים בסנוורים? איכה הצדיקו את מרמס שמם הטוב של החיילים? הוריהם? קרוביהם? חבריהם? שכניהם? הרי למראה פני בניהם "החוגגים" את הריגת הילדה ביקשו שהאדמה תפצה את פיה ותקבור אותם תחתיה. ומה עם הסחיטה הרגשית למטרות פוליטיות, שאליה תומרן הציבור באופן כה מניפולטיבי, שקרי וזדוני? תדע מעתה כל אם עבריה שהוצאת דיבה על בנה החייל בשעה שהוא מגן על המדינה היא, באישור בית המשפט העליון, נורמה מוסרית ועיתונאית מותרת.
לחופש הביזוי, לא לחופש הביטוי, קראו השופטים דרור. מלבד הקלטות השקריות, לדיין לא היה שום חומר אמיתי, משכנע, שיגרום לצופים להרהר "לאן הסיטואציה הזו מביאה" ולהסיק את המסקנות הפוליטיות שרצתה שנסיק. ולכן המציאה אותו, ובמניפולציה מזהירה. לא היה צופה בעל מצפון שלא התחלחל, שלא שאל את עצמו, בניסוח כזה או אחר, "לאן הסיטואציה הזו מובילה".
אילנה דיין, מוכשרת וחכמה, לא מעדה. הכנת כתבה טלוויזיונית שכזאת נמשכת זמן רב, לפעמים חודשים. די זמן לבור את הבר מן התבן. והיא, בשל האג'נדה, בוססה במוץ המניפולציה והאינסינואציה. את הכתם המוסרי והמקצועי הזה, למרות התייצבות העליון והברנז'ה לצדה, לא ניתן להסיר. את אמון הציבור, יודעת דיין, היא איבדה.
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
