ילדים נהרגים והלב עולץ

צפירת הארגעה הגיעה מיד עם בוא הידיעות הראשונות: אוטובוס התלמידים היה פלסטיני. רק חדי עין יכלו להבחין בהבדל, אבל משהו בדרך הסיקור רמז על כך מיד. אחר כך זרמו הידיעות והתמונות, הסיקור היה ענייני וראוי בדרך כלל, גם אם נטול פנים והאנשה. לא קשה לדמיין איך תאונה מחרידה כזאת היתה מסוקרת אילו היו הילדים יהודים: נוטף דם ודמעות הרבה יותר. בל נלין על כך, אדם קרוב אצל עצמו (ואצל עמו). אפשר גם למחול על התופעה המגוחכת שבה לפתע הכביש בין ירושלים לרמאללה היה "מחוץ לגבולה של ישראל", כמו שדיווחו הכתבים - הקו הירוק קם לפתע לתחייה, כשנוח לנו.

אבל אי אפשר למחול על מה שקרה אחר כך. הרשת סערה, הבלוגוספירה רתחה. אלו כבר לא היו הטוקבקים האנונימיים, מפלטם של הסוטים והבוטים, הפעם הם הזדהו בשמם ובתמונתם הפייסבוקית: גזענות מחליאה ובצדה רושפת שנאה חולנית, שכמותה, דומה, לא ראינו כאן מעולם. בלי כל בושה, כתב דני דזנשווילי: "תירגעו, אלו ילדים פלסטינים"; טלי ביטון ייחלה: "ככל הנראה אלו ילדים פלסטינים - ב"ה"; ואיתי וילציג פילל: "שכל יום יהיה אוטובוס כזה". עשרות, אם לא מאות גולשים, בירכו על המוגמר, על מותם הנורא בשריפה של ילדים קטנים שהיו בטיול, והתגובות התנוססו בעמודי הפייסבוק של ראש ממשלת ישראל, משטרת ישראל ואתר וואלה!. "הם ירצו כסף, כי הכסף יותר חשוב להם מהילדים שנהרגו", ידע גולש אחד. "אפשר לשלוח עוד משאית" ו"הייתי שולח דאבל טריילר למחוק את כל החארות האלה".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב מאמרי "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

בדף הפייסבוק הרשמי של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שדווקא מיהר להביע צער על התאונה מקפריסין הרחוקה, מתנוססות עדיין התגובות, כאות קלון לכותביהן ולמארחן. ישראל אוחנה: "זה לא מזיז לי. מבחינתי כל ילד פלסטיני הוא מועמד להיות מחבל מתאבד לעתיד"; תומר בן חיים: "לכל הבאים נגד היהדות מגיע רק דבר אחד"; ורק מאירה ברוך כתבה: "אני בת 63. מעט פעמים בחיי התביישתי להיות יהודייה. היום אני מתביישת. איך אפשר לשמוח על מות ילדים קטנים?".

אי אפשר עוד לפטור את כל זאת בטענה שמדובר רק בקומץ של מגיבים מטורפים, שאינו מעיד על הכלל. צריך אולי גם לברך על האפשרות הדמוקרטית להיחשף לתגובות הללו ועל הצפתן לתודעה הציבורית. אבל חובה להכיר בכך שמדובר בהלך רוח רווח, בזרם עומק אמיתי של החברה הישראלית. שונאים, סיפור שנאה. השנאה לערבים והגזענות כלפיהם הגיעו בשנים האחרונות לממדים מפלצתיים ואינם רק נחלת מיעוט מבוטל. יש רבים המעזים להתבטא כך, ורבים עוד יותר החושבים כך. כל חוקי ההפרדה והאפליה של השנים האחרונות הם ביטוי אותנטי לכך.

כשישראל של נתניהו תובעת מהרשות הפלסטינית להפסיק את ההסתה נגד ישראל, במומה היא פוסלת. קשה אולי למדוד את זה נכוחה, אבל אחרי 25 שנים של סיקור הכיבוש הישראלי ואחרי אינספור פגישות עם השטח הפלסטיני, אני מרשה לעצמי לקבוע ששנאה וגזענות שכאלו - אין בצד השני. שוב ושוב אני מוצא עצמי משתומם נוכח אלפי הפלסטינים שפגשתי לאורך השנים, כולם קורבנות הכיבוש, שמרביתם מדברים על חלומם לחיות ביחד בשלום (בזמן שרוב הישראלים חולמים על "הפרדה"). כן, גם שם שונאים, משם גם הוציאו פיגועים רצחניים נגד ישראלים, ורק מעטים שם מחו על כך, אבל השנאה הפלסטינית מתמקדת בעיקר בכיבוש הישראלי. במהלך השריפה בכרמל שלחה הרשות כבאיות לישראל, וככל הידוע, איש לא מחה על כך, ספק אם שמחו שם על מות ישראלים, כמו ששמחו אצלנו עכשיו.

אבל גם אם טחו עיני מראות וטעות בידי, גם אם השנאה היא הדדית, אי אפשר להתעלם ממה שקורה לנו, עצמנו: ילדים פלסטינים נהרגים בתאונה, לבם של ישראלים רבים עולץ - והם כבר אפילו לא מתביישים בכך.

Read this article in English: Enemies, a hate story



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5